יורם כהן הוא קבלן ביצוע, לא מנהיג
כשמכירים את המציאות רק דרך האיומים הביטחוניים, קשה להבין גם את החזון והייעוד . תגובה לריאיון עם יורם כהן ב'יומן'
לא מעט מתנחלים שמשרתים כמפקדים במילואים מכירים את החוויה הזו: אתה מגיע כמפקד לתעסוקה מבצעית בגזרה שבה נמצא הבית שלך. אתה הרי מכיר את המקום, ובעיקר דרך חיי היומיום הקהילתיים - ההופעה ביקב, פסטיבל בקיץ, בחירות לוועדת תרבות ולוועד המנהל, ויכוחים מרים על צביון בית הספר ותנועת הנוער, וכן על רמת האקולוגיות של הפיתוח הסביבתי בהרחבה החדשה.
אלא שיום אחד אתה מגיע לאותו מקום עם מדים ירוקים, ומבחין בשינוי קל: השקף האזרחי הוסר מעל גבי המפה והוחלף בשקף צבאי. לפתע אתה מוצא את עצמך קורא התראות שב"כ והיסטוריה גזרתית של פיגועים והתארגנויות של מלאכי חבלה שונים ומשונים, שמבקשים רק להשמיד, להרוג ולאבד. אתה יושב ומתכנן פעילות בחתימה גבוהה ובחתימה נמוכה, ובמקום לעבוד בימים ולישון בלילות אתה עובד בלילות וישן בימים. החוויה הדואלית הזו מרחיבה בהחלט את זווית המבט.
יורם כהן. ראה את המציאות רק מבעד לחור הגרוש של האיומים הביטחוניים.
צילום: אריק סולטן
אך השאלה היא מה קורה כשאתה מכיר אך ורק את השקף הביטחוני. יורם כהן, ראש שב"כ לשעבר, לא צריך אישור מאף אחד על התרומה העצומה שלו לעם היושב בציון. מפעל חייו הוקדש לביטחונם של אזרחי ישראל.
כשהם נמו בלילות הוא נותר ער כדי לשמור עליהם מפני מבקשי נפשם. ובכל זאת, הריאיון שהעניק פה כהן בשבוע שעבר המחיש מדוע הסיכוי של ראשי שב"כ בדימוס להנהיג את המחנה הלאומי בישראל איננו גבוה.
הסיבה הפשוטה והמיידית היא שמי שבמשך עשורים ארוכים ראה את המציאות רק מבעד לחור הגרוש של האיומים הביטחוניים סובל בהכרח מסוג של קטרקט מנטלי. מטבע הדברים, תשומת הלב שלו נתונה לחלקים הקיצוניים והאלימים של החברה הפלסטינית. הדו"חות שהוא מנפיק לא מביאים את דברם של העם שבשדות, אלפי הפועלים שעובדים ביישובים ובאזורי תעשייה ביהודה ושומרון. מנקודת המבט הצרה הזאת קשה מאוד להיות אופטימי באשר לעתיד אפשרי של דו-קיום כלשהו באזורי לב הארץ.
אבל הבעיה עמוקה יותר: דבריו של כהן שיקפו לכל אורכם תפיסה אינסטרומנטלית ומינימליסטית ביותר של הביטחון הלאומי. עמדה זו הולמת אמנם את ההגדרה של הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897, ולפיה "שאיפת הציונות היא לרכוש מקלט בטוח על פי משפט גלוי לעם היהודי בארץ ישראל", אבל האליטות שמבקשות כיום להנהיג את המחנה הלאומי קרובות הרבה יותר אל החזון החלופי שהציע מאוחר יותר דוד בן-גוריון.
המציאות מורכבת מיותר מאיומים ביטחוניים בלבד. פינוי תשעת הבתים בעפרה.
צילום: הלל מאיר/ TPS
"הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו", כתב ה'זקן', "למדינת ישראל יש ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם ולהתקדמותם של תושביה. גם מדינתנו מצווה על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל וקיבוץ גלויות" ('כוכבים ועפר', עמוד 32). בהמשך הספר הדגיש בן-גוריון כי "ביטחון וכלכלה הם רק אמצעים ולא מטרה. אנו בונים את מדינת ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים – להיות למופת ומורה דרך לאנושות, ונאמנים עלינו דברי הנביא 'ונתתיך לאור גויים'".
כל מדיניות דורשת פשרות בין ערכים ויעדים ובין מגבלות צבאיות, כלכליות ופוליטיות. אבל מנהיגים לא יכולים להיות דמויות שהפרגמטיזם שלהן מוקצן עד כדי אובדן הקשר עם החזון והייעוד. כי כשה"כיצד" מחליף את ה"למען מה" לא רק החזון נפגע, אלא גם הקיום הפשוט עומד בפני איום.
זה הרי מה שהימין טוען ומביא ראיות לגביו זה יובל שנים: אם השיבה לגוש עציון והקמת תנועת ההתיישבות בעקבותיה הונעו מחזון רוחני גאולי, הן גם התבררו כפתרון הפרגמטי ביותר לבעיות הביטחוניות המיידיות של מדינת היהודים. צאו וראו כיצד באזורים שבהם מדינת היהודים ויתרה על ריבונותה התפשט המדבר, הכאוס, הטרור וההפקר, בבחינת "ושממו עליה אויבכם". רצועת עזה היא רק דוגמה אחת.
לכן כשראש שב"כ בדימוס מציע לנו להקפיא את הבנייה באזורי לב הארץ ולהמתין לשלום מדומיין אי שם בעתיד הלא נראה לעין, אנחנו מבינים שהוא יכול להיות קבלן שירותי ביטחון מצוין, אבל לא להנהיג את המחנה הלאומי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם