מלתעות הבירוקרטיה
מסלול המכשולים שעוברים בעלי 'משק וינרב' בדרך להרחבת הרפת הוותיקה מבייש את המערכת. במקום היתרים קיבלו רשימת דרישות, ובמקום אישורים - כתבי אישום
הסיפור הקפקאי הזה הוא מראה, מראה המשקפת את המחוזות ההזויים אליהם עשוי להידרדר 'שלטון החוק'. מלי ויחיאל וינרב היו זוג צעיר שביקש להפריח את השממה ולהתפרנס מחקלאות יצרנית בארץ הקודש, אידיאליסטים של פעם. את הרפת שלהם הקימו בשנת 1958 במושב נחלים. יחיאל וינרב (83) ומלי (81) אשתו הקימו את 'משק וינרב' בעמל כפיהם והפכוהו לאחד מחמשת משקי החלב המשפחתיים הגדולים בישראל. קרוב ליובל שנים עברו מאז, ובני הזוג עדיין מפעילים את הרפת יחד עם בנם יובל, חקלאי בשנות ה־50 לחייו.
גאוותם על כך שכל חייהם נעים 'בין חליבות'. רפת החלב שלהם מונה כ־200 ראש בקר ומייצרת כמיליון ומאתיים אלף ליטר חלב בשנה. קיומה דורש השקעות גדולות בפיתוח כגון רכישת עגלים חדשים, הקמת מבנים לרפת, עמידה בתקנים מחמירים של משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה, יחד עם התמודדות עם תחרות לא פשוטה מול מוצרי חלב מיובאים.
הביורוקרטיה חונקת את החלוציות. פרה ברפת.
צילום: SHUTTERSTOCK
במאמר מוסגר, מה שעבר על המושב הדתי מאז ימי העלומים של 'לכתך אחרי במדבר' לא שונה ממה שעבר על קיבוצים ומושבים רבים: מתוך 90 נחלות חקלאיות שהמדינה חילקה לצורך פיתוח חקלאי, רק חמישה משקים פעילים נותרו היום במושב, מתוכם רק שתי רפתות. היתר הפך לנדל"ן חינמי עבור בני משפחה, יחידות להשכרה, מבנים שכל קשר בינם לבין חקלאות מקרי בהחלט, או סתם שטח בור קוצני שבעליו מבקשים להפוך מתישהו לנדל"ן מניב.
אלא שהסיפור הנוכחי לא עוסק בחקלאים בדימוס שנטשו את החזון ונשארו עם קרקע יקרה מאוד ביד, אלא ביחס למי שכן נאבק לשמר את הפעילות המקורית שבגינה קיבל את הקרקע. הרפת של וינרב זכתה אמנם בציונים לשבח על רמת התברואה, הניקיון ואיכות החלב, אולם אף אחד מבני המשפחה לא צפה את מסלול הייסורים הצפוי להם כאשר ביקשו במרץ 2015 להקים בשטח סככה נוספת בשטח 912 מ"ר, לבנות תקרה לסככה קיימת ולהסדיר מבחינה תכנונית סככת יונקים ועגלים שנבנתה בעבר.
משרד החקלאות אישר מענק להקמת הסככה בתנאי שזו תיבנה עד לסוף נובמבר 2016. הגיוני לכאורה, כשנותנים כסף לפרויקט צריך להציב דד־ליין כדי לוודא שהוא יקרום עור וגידים והכסף לא יתאדה. אלא שבשביל לקבל את הכסף של משרד החקלאות צריך לקבל היתרי בניה מהוועדה המקומית, וכאן העסק החל להסתבך. הוועדה הסבירה למשפחה שהיא חייבת לעמוד בדרישות מחמירות כנגד סכנות העלולות להתרחש. החזיקו חזק ושימו לב לרשימת הדרישות שהיא העמידה:
הסככה לרפת צריכה להתאים לתקן מחמיר ביותר לגבי עמידה ברעידות אדמה לצורך הגנה על חיי הפרות, יש להתקין דרך גישה מיוחדת לכבאית במקרה שריפה, לסלול לפני הרפת רחבת היערכות לכוחות הכיבוי, להתקין חלונות מיוחדים לחילוץ הפרות במקרה של שריפה (אף שברפת אין כלל קירות), להמציא אישור ממשרד הבריאות על ההגיינה במקום (כאילו היה מדובר במפעל להכנת גלידות), והשיא: לבנות ממ"ד אליו ניתן יהיה לפנות את 200 הפרות במקרה של התקפת טילים. בנוסף נדרשה משפחת וינרב להרוס מאות מטרים של סככות קיימות, שנבנו בעבר בגלל פערים שנוצרו בין התב"ע, שחלה על שטח המושב, לתצ"ר (תוכנית לצורכי רישום) משנת 1992. על פי החוק בין שתי התוכניות הייתה חייבת להיות התאמה, אך בפועל התגלה שאין הדבר כך. כל אלו הוסברו בשל גודלה של הרפת, אשר יש בה כאמור כ־200 פרות. הגיוני, לא?
וינרב באמת התאמץ לרצות את אנשי הוועדה כדי לא להחמיץ את המועד לקבלת המענק, אלא שהדרישות הלכו ותפחו לאורך הזמן. כל שינוי בבקשה חייב קבלה מחדש של אישורי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), משרד החקלאות והאגודה השיתופית 'נחלים', כאשר רמ"י הצטיינה בגרירת רגליים ארוכה במיוחד מול כל בקשה.
איזה אבסורד
סיפור קפקאי על התנכלות הממסד. שקיות חלב.
אריק סולטן
באוגוסט 2016 אישרה הוועדה המקומית את ההיתר אבל החלם לא נגמר פה. במקביל גילה יחיאל וינרב הקשיש כי הוועדה המקומית פתחה נגדו בהליכים פליליים. במסגרת הרפורמה החליטו במשרד החקלאות שסככה מסויימת, שהוקמה בשנות ה־60, איננה מתאימה לדרישות הקיימות. הכלל בדיני תכנון ובנייה הוא שלא רק בנייה דורשת אישור תוכניות אלא גם הריסה, ולכן וינרב הגיש בקשה להרוס את הסככה והבקשה אושרה. אולם בינתיים התקבלה החלטה חדשה במשרד החקלאות שהסככה דווקא מתאימה לרפורמה ויכולה להישאר על תילה.
וינרב ציית ונמנע מלהרוס אותה, אלא שבתוכנית האחרונה שאושרה לבקשתו על ידי הוועדה היא הייתה מיועדת להריסה והמשך קיומה איננו חוקי איפוא, אלא אם כן תוכשר על ידי הוועדה המקומית. במקום ההכשרה שנתבקשה על ידי וינרב, קיבל החקלאי בן ה־83 כתב אישום פלילי.
כתב אישום נוסף הוגש בגין סככה אחרת שהוא בנה בעבר באישור הוועדה. הוועדה נתנה לו אישור לבנות בתנאי שישיג את כל האישורים הנדרשים בתוך ארבע שנים. אחד האישורים הוא של המשרד להגנת הסביבה, אלא שבמשרד הסבירו לו שיש להם פקח אחד בכל הארץ - להלן, הג'ינג'י עם המפתח - והוא עסוק ולא יכול להגיע.
בינתיים חלפו עברו להן ארבע שנים ווינרב המסכן גילה שלפי החוק אם לא השגת את כל האישורים בזמן ההיתר כולו בטל. על זה הוא חטף כתב אישום נוסף שנדון בפני השופטת רבקה גלט מבית משפט השלום ברמלה.
עורכת דינה של המשפחה בפרו־בונו היא פרופ' טליה איינהורן, בת דודתו של יחיאל וינרב. איינהורן הגישה עתירה מנהלית על פי חוק חופש המידע במטרה לחשוף את מדיניות הגשת כתבי האישום של הוועדה המקומית. היא דרשה וקיבלה את פרטי כל התיקים הפליליים שנפתחו בשנים האחרונות וגילתה אכיפה בררנית ביותר.
החקלאי הוותיק נקלע אל בין הפטיש לסדן. עליו לעמוד בדרישות משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה, ואם יעשה כן אף יקבל מענק ממשרד החקלאות. אבל, לשם כך, עליו לקבל היתר בנייה מהוועדה המקומית, וזו הפכה את המשימה לבלתי אפשרית. בינתיים הוא קיבל ארכה ממשרד החקלאות עד נובמבר 2017, אבל החודשים חולפים ואין פתרון נראה לעין. הליכים שנקט להסרת רוע הגזירה - כמו ערר לוועדת ערר מחוזית על החלטת הוועדה המקומית בעניין התנאים שנקבעו להיתר, בקשה לעיכוב ההליכים הפליליים שנפתחו נגדו - תלויים ועומדים כבר חודשים. איינהורן טובעת בין מאות מסמכים ותיקים ומנהלת את כל המערכות במקביל. השאלה היא מי היה עושה את העבודה ובאיזה מחיר, אילולא היה מתמזל מזלו של החקלאי שקרובת משפחתו נרתמה לסייע לו. במקום לזכות בהכרה ובהוקרה על העבודה הקשה שהשקיע וינרב יומם וליל כל השנים, היא עלולה חלילה לרדת כולה לטמיון.
אבל יותר מכל מטרידה כאן הסוגיה הציבורית: האם אלו הפנים שלנו? האם כך אמורים להיראות חייו של מי שהקדיש את ימיו לפיתוח החקלאות בישראל? כיצד הפכנו ממדינה שמעריכה חלוציות ויצרנות למפלצת בירוקרטית חסרת חמלה, שאיבדה את השכל הישר ואת סולם העדיפויות?
תגובת משרד החקלאות: המשרד מצר על שגורמי התכנון והממשל בישראל לא הצליחו לסייע לחקלאי במהלך התקופה שחלפה. משרד החקלאות הקצה מראש לטובת העניין ארבע שנים למימוש המענק, מתוך הבנה שלוקח זמן לטפל בתיק כזה, וגם השכיל להאריך את תוקף האישור למענק לאור פרטי המקרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם