ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"תפקידי הוא לחבר בין צבא לחברה, ובין דתיים לחילונים"

לאחר עשור כחזן הצבאי הראשי, סא"ל שי אברמסון פושט את מדי הקבע והופך לאזרח עובד צה"ל. בעיצומם של הימים העמוסים בשנה הוא מספר כיצד קיבל את המינוי במפתיע, ומשתף בשינויים שחולל

פעם אחת בלבד העז החזן הצבאי הראשי, סא"ל שי אברמסון, לקחת את הסיכון ולישון בערב יום הזיכרון בביתו במודיעין. "רציתי לישון בבית, ואמרתי לעצמי שאצא מוקדם בבוקר. בשבע קמתי ויצאתי לדרך, ואז נתקעתי בפקק היסטרי שהשתרך מהעלייה לירושלים ונמשך עד לתוכה, בואכה הר הרצל. בסוף לא הייתה ברירה ושלחו אופנוענים לחלץ אותי. את הרכב השארתי בצד הדרך. במונחים צבאיים איחרתי לטקס, כי הגעתי ב–10:45 כשהצפירה ב–11:00 והטקס מתחיל שתי דקות לפני. מאז אני ישן בירושלים ביום הזיכרון, ובבוקר אני מצטרף לשיירה של נשיא המדינה ועובר איתה מטקס לטקס כדי להספיק להגיע ממקום למקום בתוך העיר".

זוהי ללא ספק אחת התקופות העמוסות בשנה בעבור החזן הצבאי הראשי, "הימים הנוראים שלי" כפי שאברמסון מכנה אותה. ביום רביעי השבוע הוא חזר ממצעד החיים בפולין, היישר אל החזרות לקראת טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות. "עוברים מאירוע לאירוע, ולכל אירוע יש חזרות וחזרה גנרלית. לטקס בכותל לא צריך הכנה מוקדמת, אבל יש דברים מורכבים יותר.
 
היה לי חשוב לא להיות רק חזן צבאי של 'א–ל מלא רחמים', אלא גם כזה שמבצע שירה ישראלית פר–אקסלנס. אני מופיע באופן קבוע באירוע 'שרים לזכרם', בשירה, לפעמים בליווי מקהלת הרבנות הצבאית. שרנו שירים כמו 'בלדה לחובש', 'אליפלט' ו'הוא לא ידע את שמה', וזו כבר אופרציה משום שצריך לעשות חזרות, וכשיש מקהלה צריך לעשות בלאנס מוקדם, ואני עוד לא מדבר על הלוגיסטיקה ואפילו על דברים פשוטים כמו אישורי כניסה".

זה תפקיד חלומות, לא? אתה תמיד בשורה הראשונה בכל הטקסים, נוסע לחו"ל ומופיע עם אמנים רבים.
"זה תפקיד חיי במובן הזה שאני רואה בו שליחות כדי לעשות חיבורים בין אנשים ובין צבא לחברה. מצד שני, יש תקופות שבהן אני כמעט לא רואה את הילדים. אירועים רבים מתרחשים בשעות הערב, ואני נעדר מהבית. כשאני נוסע לחו"ל זה לא בשביל הכיף, אני חלק ממשלחות צבאיות. אני לא מאחל לאף אחד לעשות את אושוויץ–בירקנאו 15 פעם. אתה מלווה משפחות שכולות, כך שבהיבט הנפשי זו עבודה קשה. נכנסתי לתפקידי מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, ובמהלך כהונתי עברנו את 'עופרת יצוקה' ואת 'צוק איתן'. אני מגיע לאזכרות פרטיות של חיילי צה"ל, בטח אלה שהשתתפתי בהלווייתם, ואתה מתחבר למשפחה. יש משפחות שכולות שאני בחברות מאוד קרובה איתן. אני תמיד אומר להן באמת - לא בשביל הקלישאה - 'שניפגש בשמחות', ולשמחתי אכן סוגר מעגלים. שרתי בחופות של אחים שכולים, שרתי בבריתות של ילדים שנולדו במשפחות חיילים שנפלו, וכאלה שקרויים על שמם של נופלים. אני מנסה להיענות לכל משפחה שכולה".

אתה זוכר את הטקס הראשון שלך? את 'טבילת האש'?
"כן. הכותל המערבי, 2008, ערב יום הזיכרון, טקס הדלקת משואת הזיכרון במעמד נשיא המדינה. היו אז רוחות וקור אימים, הרחבה הייתה ריקה, ולא הייתי מוכן מבחינת הביגוד. מישהו אמר אחר כך שהוא ראה אותי רועד, 'ודאי התרגשת'. אבל האמת היא שרעדתי מקור. המעמד מאוד מרגש, ואתה נכנס בחיל ורעדה. כשאתה צריך להגיד תפילה, לא מעניין אותך שזה משודר בטלוויזיה, ואתה גם באמת לא רואה את זה. המצלמה רחוקה. אחרי הטקס דיברתי עם המנחה דן כנר, וביקשתי ממנו 'תן לי טיפים'. הוא ענה לי: 'אתה רואה נקודה אדומה? זו המצלמה. תרים את הראש מהדפים ותסתכל לכיוונה כי מבחינת הקהל, מה שיש בכותל זה קומץ קטן, הרוב רואים אותך בטלוויזיה'".

איך מתכוננים למעמד כזה בפעם הראשונה?
"לפני יום הזיכרון ההוא ישבתי על הרבה נוסחים ל'א–ל מלא רחמים' ושילבתי ביניהם, כי לא היה נוסח אחד. יש לי הרצאה שלמה על 'תפילה וגלגוליה', השינויים שחלו במהלך השנים בנוסח של 'א–ל מלא רחמים' וגם ב'יזכור'. נצמדתי ללחן של החזן משה שטרן, שנותן ביטוי לטקסט. בראייתי, וככה אני מנחה את כל החזנים הצבאיים שאני אחראי להכשרתם, החזן לא 'מופיע'. אני לא בא ומרביץ 'אריה' כדי להראות איזה טנור אני. התפקיד שלי הוא לפתוח את הלבבות ולרגש את האנשים. אם חזן צבאי מגיע ואנשים רק מחכים ש'ייגמר הקטע הדתי' - פספסת את הנקודה. גם כשאתה מקריא אתה צריך לעשות זאת בצורה מסוימת ולספר סיפור. בשירה ישראלית, הגורו שלי הוא חווה אלברשטיין. זמרת מדהימה ביכולת שלה לספר סיפור. מוזיקה משרתת מטרה ולא להפך, ואת זה אומר לך מישהו שבעבר כשהיה שומע שיר לא היה שומע מילים, רק את הלחן ואולי את העיבוד".
   
איך זה השתנה?
"כשאתה נכנס לתפקיד הכול מתהפך. קח לדוגמה משפטים כמו 'בגן עדן תהא מנוחתם', או 'וינוחו בשלום על משכבם', איך אפשר להביע את זה? ב'יזכור' יש קטעים על חללי מערכות ישראל שנפלו בגבורה. זה עוצמתי, ואני משתדל לומר את זה בצורה מרשימה וחזקה. כשעברתי על הנוסח של 'א–ל מלא רחמים' החלטתי שבמילים 'וינוחו בשלום' אשתמש בפלצט, טכניקה ווקאלית שעושה שימוש בקול דק, ופתאום זה מקבל משמעות אחרת. אני מקבל על זה פידבקים מכאן ומכאן. זה תפקידו של החזן, אחרת כל אחד יכול לעמוד ולקרוא את התפילה. גם באזרחות שליח ציבור הוא קודם שליח ציבור, ואז חזן. אתה לא עולה לתיבה בלי שהציבור שולח אותך, וצריך לזכור שיש ציבור שלא אוהב חזנות".

אברמסון, בן 43, נשוי ליעל ואב לארבעה ילדים. הוא נולד בשכונת בית–וגן בירושלים ("אני אוהב להגיד שאני יליד ירושלים"), אבל בגיל צעיר משפחתו עברה למרכז - בתחילה לתל–אביב ולאחר מכן לקריית–אונו. אף שאמו דתייה ואביו לא ("ברבות השנים הוא הפך למסורתי, אבל הוא לא חובש כיפה"), הם שלחו את ארבעת ילדיהם למוסדות חינוך דתיים. אברמסון למד במכינה בגבעת–שמואל ולאחר מכן בישיבה התיכונית כפר–הרא"ה, אבל לא רכש השכלה מוזיקלית משמעותית.

"בצעירותי למדתי פסנתר במשך כמה שנים, אבל מעולם לא שרתי או ניגנתי בצורה מקצועית ולא חשבתי שתהיה לי קריירה בתחום", הוא מספר. "הייתי שר בעיקר לעצמי, ודאי לא באופן מקצועי או באירועים. כולם אצלנו שרים במשפחה, סעודות השבת אצלנו ווקאליות מאוד".

אברמסון גם לא למד חזנות בצורה מסודרת ולא עסק בפיתוח קול, אבל הבית שבו גדל חי ונשם מוזיקה. אביו, רוני, היה במהלך השנים נגן קלרינט בתזמורת המשטרה, סמנכ"ל התזמורת הסימפונית של רשות השידור ומנכ"ל התזמורת הקאמרית. בבית שמעו בעיקר מוזיקה קלאסית, אבל החיבור לחזנות הגיע דרך הימים הנוראים בבית הכנסת הגדול בירושלים. "הייתי הולך בכל שנה עם אבא שלי לשיר במקהלת החזנים של 'היכל שלמה' בניצוחו של אלי יפה. השתתפנו בחזרות, ומשם הגיע החיבור. אפשר לומר שגדלתי על ברכיהם של אלי יפה ונפתלי הרשטיק".
 

החלום שלו היה בכלל להיות טייס או רופא ("אולי יום אחד עוד אגשים את החלום הזה"), והוא ניסה להתקבל ללימודי עתודה. לאחר תקופת לימודים קצרה בישיבת הכותל הוא אכן התקבל ללימודי עתודה, אבל בתחום הלוגיסטיקה והכלכלה. "הייתי בתפקידים של הקמת מנהלות, מעין יחידה צבאית שעוסקת בפרויקטים גדולים, בעיקר בתחומים של רכש ותכנון אמצעים. עסקנו בדברים מגוונים".

בהמשך שימש מפקדת פלוגת מפקדה במגלן, בתקופתו של אל"מ דרור וינברג ז"ל. "זו יחידה קרבית מיוחדת, לא רק במובן המבצעי. יש מורכבות לוגיסטית עם אתגר עצום. זו יחידה שהבסיס שלה קבוע, אבל עם פריסה מטורפת".

לאחר שחש מיצוי בתחום הלוגיסטי פנה ללימודי הנדסת מחשבים ומערכות מידע, ותואר שני במדעי המדינה. כשחזר מהלימודים השתלב בתחום התקשוב בצה"ל, שבו עשה את רוב שנותיו. "הייתי בין המפתחים של מה שנקרא 'צי"ד' - צבא יבשה דיגיטלי, כל מערכות השליטה והבקרה של צה"ל. כולם מכירים את הפלזמות בשדה הקרב, אבל זה רק הקצה. זה תחום שעדיין נמצא בחיתוליו, ועושים שם דברים מדהימים. לפעמים יש לי צביטה בלב שהתרחקתי מהתחום הטכנולוגי, אבל אני לא יכול לחזור כי הפערים גדולים מדי. התחום הולך קדימה, ואם אתה לא מעודכן אתה נשאר מאחור".

בתפקידו האחרון שימש אברמסון רמ"ד אמל"ח תקשוב באט"ל, ובעברית: ראש מדור אמצעי לחימה תקשוביים באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. הוא עסק בתהליכים המבצעיים של תחומים לוגיסטיים כמו חימוש, רפואה ואספקה. שם גם התרחש המפנה המקצועי. "סיפור הסינדרלה שלי", הוא אומר בחיוך, "למרות שאנחנו יודעים שזו השגחה פרטית".

הכול התחיל כשהוא יצא מטעם אט"ל למשלחת 'עדים במדים' בפולין, והתנדב לשאת את תפילת 'א–ל מלא רחמים'. "שם, בטיקוצ'ין, שרתי פעם ראשונה בפרהסיה את 'שמע ישראל'. זה השאיר רושם, אבל זהו". בין חברי המשלחת היה גם ראש ענף חינוך במפקדת זרוע היבשה, סא"ל זוהר ולוסקי, שכישרונו של הקצין הצעיר לכד את אוזניו.

"באותם ימים בני גנץ, שהיה מפקד זרוע היבשה, מונה לנספח צה"ל בוושינגטון וארגנו לו אירוע פרידה מכובד, ערב 'חיים שכאלה' במעמד חברי המטכ"ל. מי שארגן את האירוע היה חברי ולוסקי ששמע אותי בפולין. הוא רצה לשלב בטקס חזנות, כי סבא של גנץ היה חובב חזנות. הוא ביקש ממני להגיע לטקס ולשיר את התפילה לשלום המדינה בלחן המוכר של סול זים. ירדתי מהבמה והתיישבתי, ולפתע הרמטכ"ל גבי אשכנזי עולה לבמה ומבקש לעשות פאוזה מהטקס, אומר שהוא מאוד התרגש מהשיר וביקש לדעת מי החזן. כך מתנהל דו–שיח, אני מהקהל והרמטכ"ל על הבמה, ובסופו של דבר הוא מכריז שהוא רוצה שאני אהיה החזן הצבאי הראשי הבא. כמה דקות אחר כך מתיישב לידי ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, ומנסה להבין מי אני ומאיפה אני. אחרי שבוע קבעו לי ריאיון אצלו, ולאחר מכן הגעתי לריאיון גם אצל הרב הראשי הצבאי אביחי רונצקי, שהשם ישלח לו רפואה שלמה.
 

"הרב רונצקי רצה אז לשנות את פני הרבנות, והביא הרבה רבנים מבצעיים לוחמים. פתאום הוא רואה מישהו עם כנפי צניחה וכומתה אדומה שאומר לו 'אני לא הולך להיות חזן שרק אומר 'א–ל מלא רחמים', אלא לנצל את המעמד והתפקיד ככלי בידי הרבנות הצבאית וצה"ל בכלל, ולעשות חיבורים. חיבור של צבא וחברה, חיבור של דתיים וחילונים, חיזוק רוח הלחימה. זה נשמע פומפוזי אולי, אבל לפי התגובות אני רואה שזה כן נוגע באנשים. הרב רונצקי מאוד שמח על זה, וכך היה".

אתה בכלל במסלול אחר, ופתאום נדרש ללכת לכיוון של חזנות ומוזיקה. הייתה התלבטות?
"בוודאי, הייתי בדילמה גדולה. פנייה חדה כזו לא הייתה מובנת מאליה. אגב, גם ברבנות לא היה מובן מאליו להצניח ככה מועמד. התברר לי שהיו אודישנים ו–24 מועמדים שהתחרו על התפקיד. לא הכרתי את מוסד 'החזן הצבאי הראשי' ולא ידעתי מה הוא עושה. חוץ מאריה בראון המיתולוגי לא הכרתי חזנים אחרים".

איך נכנסים לתפקיד? יש חפיפה?
"בתחילה הייתי בהלם מכמות הטקסים שקיימת במדינת ישראל. הייתי שומע הקלטות של אזכרות ושל נוסחים. חלק מתפקידו של החזן הצבאי הראשי הוא לנהל אזכרות של רמטכ"לים, אלופים וראשי מדינה. אז כחלק מהחפיפה הסתובבתי בבתי הקברות עם קודמי בתפקיד, סא"ל חיים ויינר, והצטרפתי לאזכרות כצופה מהצד. מעולם לא עשיתי לפני כן אזכרה, בטח לא הלוויה. הכול היה תחביב שפתאום צריך להפוך למקצוע. עכשיו לך תתחיל להשלים את הפערים, ואחרי כן גם לשדרג את זה".

מה זאת אומרת לשדרג?
"יש פורמט טקס שקיים מימים ימימה. אני ניסיתי למסד תהליכים ברבנות, לעדכן את הפורמט. כשאני עושה שינוי אני צריך להטמיע אותו גם בקרב כלל החזנים הצבאיים - שאני בוחן ומכשיר אותם ולאחר מכן הם עוברים לאחריות גוף 'מתקן החללים' והפיקודים השונים. לאט לאט הבנתי מה מהות התפקיד. קיבלתי גיבוי מלא לכל דבר שרק רציתי כדי לפתח את התפקיד וגם את להקת הרבנות הצבאית. לא רק ככלי שרת, אלא ככלי לפיתוח תודעה יהודית".

אגב תודעה יהודית, אברמסון הגיע לרבנות בתקופה שבה היה מאבק לא פשוט בין הרבנות הצבאית לבין חיל חינוך. גם כאן הוא פעל ליצירת חיבורים. "היה לי שיתוף פעולה מלא עם חיל החינוך. לא פעם הרגשתי שאני גשר בין הרבנות לחיל החינוך בתחום האמנותי והתרבותי".

אפשר לומר שאברמסון חולל מהפכה של ממש בתחום. הוא לא רק חזן של טקסים, אלא גם זמר שהוציא במסגרת הצבא דיסק, הופיע על במות עם מיטב אמני ישראל, ופתח את להקת הרבנות הצבאית למוזיקה ישראלית עכשווית.

"יש מי שיטען 'אתה לא מבצעי', 'אתה לא מחזיק נשק', 'אתה לא באמת תורם לביטחון ישראל'. אבל כשאנחנו מסתובבים בארץ ובעולם עם מקהלת הרבנות הצבאית, ובאמצעות הקול בלבד נוגעים בדי–אן–איי היהודי של יהודים בגולה או של ישראלים בארץ, זה עושה משהו. פעם ניגש אליי אדם אחרי אזכרה בהר הרצל ואמר לי: 'כל כך ריגשת אותי, כשהופעת בלוס–אנג'לס יחד עם המקהלה והחיילים, שהחלטתי שאני עושה עלייה'. חודש אחר כך הוא פגש אותי שוב עם אשתי והילדים וסיפר להם על כך. זה היה אחד השיאים מבחינתי".

בעידן הנוכחי יש לדעתך מקום לגוף כמו להקת הרבנות?
"בעבר הלהקות הצבאיות קבעו את פס הקול הישראלי. היום זה שונה, אבל להקת הרבנות נחשבת הלהקה הכי גדולה, והיא עושה פעילות רבה לקירוב לבבות בחברה הישראלית".
 

ולחזן הצבאי הראשי?
"כל זמן שלמדינה יש צביון יהודי - לאו דווקא דתי - החזן הצבאי הוא חלק מפרוטוקול הטקס לפי חוקי המדינה. כל זמן שלא הוציאו אותו משם סימן שיש הסכמה ציבורית לתת את הנופך הזה, לדעתי מתוך מקום לשמור על צביון יהודי, לא רק צביון ישראלי. החזן נותן לטקס נופך ממלכתי רשמי, וחשוב לשמר אותו. בדיוק באותה מידה חשוב לשמר ולכבד גם את הטקסים ואת המסורת בעדה הדרוזית או אצל המוסלמים".

למה רק חזן צבאי, מה עם פייטן צבאי?
"מעבר לתשובה הפורמלית של החוק ופרוטוקול הטקס, אתה בהחלט צודק וכבר פנו אליי בשאלה הזו. אני אוהב מוזיקה מזרחית ואני לומד עכשיו משהו שלא עסקתי בו לפני כן, מאוולים ומקאמים. תפילת 'א–ל מלא רחמים' שנכנסה לפרוטוקול לא קיימת בעדות המזרח, אבל יש שם תפילה אחרת שנקראת 'מנוחה נכונה'. בספר 'בצרור החיים' שהחזנים שרים ממנו, הכנסתי את כל הטקסטים מהאזכרות של עדות המזרח. גם אם חזן צבאי בטקס הוא נצר לחסידות סאסוב, הוא צריך לדעת להקריא את 'מנוחה נכונה' שאין לה ניגון. אני גם מקפיד שבחומרים של הלהקה יהיו חומרים מזרחיים".

חזן זה לא קצת 'אולד סקול'? אתה מכיר הרבה צעירים שמתחברים לחזנות בעידן סטטיק ובן–אל?
"אני חזן של הצבא, שזה אומר צעירים מכל העדות. דווקא דתיים לא תמיד אוהבים חזנות, אז אני מנסה לגוון ולעדכן ולחדש. הקטע הראשון שעשיתי היה עיבוד חדשני ל'שים שלום' של מאיר פינקלשטיין, עם הרכב קאמרי ולהקת חיל החינוך והנוער. שרתי אותו בחידון התנ"ך לפני שבע שנים, והיום כל המטכ"ל שר אותו. נוצרו חיבורים גם לגופים בתוך הצבא כמו תזמורת צה"ל שעשיתי איתה פרויקט והלהקות הצבאיות, ועד התזמורת הפילהרמונית הישראלית ו'סימפונט רעננה'. במשלחת עם שבעים ח"כים לפולין, שרתי עם הפילהרמונית של קרקוב. עשינו קליפים לשירים ישראליים עם להקת הרבנות הצבאית בניצוחו של אופיר סובול, החל מ'ונתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום ועד 'ארץ צבי' של דובי זלצר לקראת ארבעים שנה למבצע אנטבה".

איך מכהנים כחזן צבאי ראשי בלי שום השכלה מקצועית בתחום?
"אתה נדרש להתקדם תוך כדי תנועה. עם הזמן למדתי תווים, הרמוניה. למדתי קצת פיתוח קול באופן פרטי אצל אלי יפה ונפתלי הרשטיק".

קורה לך לפעמים שאתה צרוד?
"עומס גורם להצטרדות, ואז צריך לשתות הרבה ולהוריד הילוך, ויש גם טכניקות לשיר גם כשאתה צרוד. לשמחתי מיניתי ממלא מקום שגם קיבל דרגות קצונה ייצוגיות, והוא עושה את כל הטקסים בהיעדרי".

החל מהשבוע שעבר אברמסון כבר איננו חייל בצבא קבע. לאחרונה הוא עבר דרך הבקו"ם, הזדכה על הקיטבג וגזר את החוגר. במסגרת תוכנית ההתייעלות הרב–שנתית של צה"ל,  תר"ש גדעון, חלק מהתפקידים הצבאיים אוזרחו, ואברמסון הוא מעתה אזרח עובד צה"ל. בשירות ביומיום הוא כבר על אזרחי, אבל בטקסים תמשיכו לראות אותו במדים ייצוגיים.

"נערכה בצבא עבודת מטה של ארגון מחדש, וגם הרבנות הצבאית נדרשה אליו", הוא מסביר. "חלק מהתקנים קוצצו, וחלק אוזרחו. היה דיון אילו תפקידים רלוונטיים לאַזרֵח, וכמובן תפקיד החזן הצבאי הראשי עלה שם. בעיני רוחי ראיתי את זיקו גרציאני, המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל, שהיה אזרח על מדים. כלומר זו לא פעם ראשונה שזה קורה, ולטעמי זה ווין–ווין סיטואיישן".

מה המשמעות בפועל?
"ירדתי ל–75 אחוזי משרה, ואני כבר לא איש קבע. להקת הרבנות הצבאית נשארת תחת פיקודי, אבל מעכשיו אני עושה את רק האזכרות הממלכתיות, טקסי ההתייחדות החיליים, ואת כל הטקסים הממלכתיים שהוועדה הבין–משרדית לטקסים תחליט. את הדברים היותר קטנים אפסיק. לא פשוט ללכת כל היום לאזכרות, והשינוי הזה יסיים תקופה שהייתה לי קשה מאוד. אולי אגיע כחבר. הרב רונצקי עושה את זה המון. הוא מלווה משפחות שכולות באזרחות, מכתת את רגליו ממקום למקום ורואה בזה שליחות".
 

זה אומר שתוכל לשיר גם באירועים, או לפתח קריירה מוזיקלית עצמאית.
"אני מקווה שהירידה באחוזי המשרה תאפשר לי להתפתח מקצועית גם באזרחות. עד היום כשהייתי מופיע באירועים התמורה הייתה הולכת לקרן לב"י. כיום במסגרת החוזה שיש לי עם הצבא אני יכול לעשות לביתי, להופיע בקונצרטים ובשבתות. יש לי מנהל אישי, חנן בר–סלע, וכבר עשיתי חופות וגם קונצרט עם הגבעטרון ועם הפילהרמונית".

חומרים מקוריים?
"גם, חומרים שאני מתחיל לכתוב. המודל שלי נע בין יהורם גאון לדודו פישר, כי אני משלב גם חזנות וגם שירה עברית".

איך המשפחה מתמודדת עם התפקיד שלך?
"קודם כול אשתי היא עובדת סוציאלית", הוא צוחק. "אני משתדל לא להביא את העבודה הביתה, למרות שגם אצלנו הבית הוא מוזיקלי. מעבר לזה שמדובר בעבודה תובענית שדורשת ממני לא פעם היעדרות מהבית, הקושי הוא שהפכתי מאדם פרטי לאישיות ציבורית ששייכת כביכול לאחרים. אם אנחנו מגיעים לאירוע, אז אני כמעט לא נמצא איתם, אני הרבה בעבודה. אתה מגיע למסעדה ורוצה לשבת עם אשתך ואנשים ניגשים ומדברים איתך. בפסח אנחנו נוסעים יחד לרמת לחופשה, זה השקט שלפני הסערה".

ואיך התגובות?
"יש לי מזל שאני שוכח מה אומרים. אני משתדל שזה לא ירים לי את האף ולזכור מאיפה זה בא. 'מאת השם הייתה זאת', ואני כלי שרת כדי לעשות משהו. ברבות השנים הבנתי שאני מממש את הייעוד שלי בחיים. הקב"ה שלף אותי מתפקיד שהרבה יכולים לעשות אותו, ושם אותי בתפקיד שלא כל אחד יכול להגיע אליו ולהצליח בו".
לסיום, אתה החזן הצבאי הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שנכנס לפנתיאון הדמויות של 'ארץ נהדרת'.
"החיקוי ב'ארץ נהדרת' אכן היה מפנה מסוים בתודעה הציבורית. לטל פרידמן יש יכולות ווקאליות טובות והוא עשה את זה בהומור, ובסך הכול מאוד אהבתי את זה. כמובן שמעתי על כך רק בדיעבד כי באותה תקופה זה שודר בשבת. בכל מוצ"ש קיבלתי ים של הודעות, וזה היה מאוד מצחיק. היו חמש תוכניות עם החיקוי שלי, שזה די מכובד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg