הציונות הדתית מסרבת להתלכלך במאבק השבת
הציונות הדתית יישרה קו עם החרדים, ומסרבת ללכלך את הידיים ולהרים את דגל המאבק החברתי על יום המנוחה השבועי
הנה צביעות מקוממת, לכאורה: מצד אחד מסרבים רבים לדחות ביום אחד את הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון וגורמים במודע חילול שבת של אלפי שוטרים לצורך אבטחת האירוע ההמוני ביותר בשנה בישראל. מצד שני דורשים רבים אחרים לדחות את חופשת ל״ג בעומר בבתי הספר כדי למנוע חילול שבת בידי ילדים חילונים.
אלא שזו צביעות רק לכאורה. למעשה, מרבית מארגני ההילולה במירון הם חרדים, אדמו"רים וחסידיהם, ואילו אלה הדואגים מחילול השבת החילוני שנלחמים מול שר החינוך הם בני הציונות הדתית. לכן לכאורה הכול גם הגיוני.
מראש, הגישה החרדית היא הדאגה לשמירת השבת שלה עצמה בלבד, ולא העיסוק בשאלות של צביון או הזהות היהודית הקולקטיבית. לפי גישה זאת החילונים ממילא דומים לגויים, ובמקרה הזה הם "גויים של שבת". מנגד, לפי הגדרתו העולם הציוני-דתי רואה את עצמו כשותף בכלל החברה ובדמותה של המדינה. מידת יהדותה של המדינה חשובה לו, ויש לו ברית ומכנה משותף עמוקים עם יהודים שאינם שומרי מצוות. הוא בוודאי לא רואה בהם גויים של שבת.
אלא שגם כל זה הוא רק לכאורה. למעשה, הציונות הדתית יישרה קו לחלוטין עם הגישה החרדית, ואת ההוכחה הפשוטה ביותר לכך אפשר למצוא בכל הקשור ליחס לעבודה בשבת.
אחד מכל עשרה יהודים בישראל עובד בשבת. בניגוד לטענה החילונית הרווחת, הרי שאלו אינם סטודנטים שמשלימים הכנסה באופן זמני. גילם של שני שלישים מהעובדים גדול מ-35, והם הורים לילדים צעירים. אלה העובדים החלשים ביותר במשק, המקבלים שכר מינימום או למטה לכך. רובם המוחלט, אגב, לא נהנים מיום חופשי חלופי כמתחייב בחוק. מספר העובדים בשבת גדל בכל שנה, כמו גם מספר הקניונים ומרכזי הקניות מחוץ לערים.
זה היה אמור להיות דגל חברתי נהדר למפלגה הציונית-דתית, שכן השבת מכילה בתמציתה את עיקרון המנוחה והשוויון. העבד, האמה ואפילו הבהמה – החיוב הדתי הוא להעניק לכולם יום מנוחה. חלק ממהותו של יום זה הוא היכולת לבלות אותו בחיק המשפחה, כלומר ביום החופשי של הילדים. מה יותר יהודי מזה? מה יהפוך את ישראל ליהודית יותר מאשר הדאגה לשבת של העני?
אך לכולם ברור שהנפת דגל השבת דורשת הסדרה כוללת שלה, וזו מחייבת פשרות מכל הצדדים. ככה זה בפוליטיקה קואליציונית, וככה זה בחברה המכילה בתוכה קבוצות ואמונות שונות.
ההסדר בעניין זה ברור ומנוסח. הוא הוצג לחברה הישראלית לפני יותר מ-16 שנה בידי הרב יעקב מדן ופרופ׳ רות גביזון. לא יתקיים מסחר ותיאסר העבודה למעט במסגרות הכרחיות לתפקוד המדינה, אך יותרו תרבות ופנאי וכן תחבורה מוגבלת. זו שבת יהודית ולא הלכתית, שבת של מנוחת עובדים והימנעות מניצול עניים. זו שבת של פנאי, משפחה ושאר רוח, המנסה לכוון למכנה המשותף היהודי הרחב ביותר, תוך הכרה בכך שכפיית ההלכה על המרחב הציבורי בישראל אינה אפשרית ואינה רצויה.
אין הסדר אחר שבו לצד הפשרות הכואבות יש לכולם מה להרוויח. אין הסדר אחר שיש אפשרות לגבש סביבו הסכמה רחבה של מרבית החברה הישראלית. הסטטוס-קוו הישן מקום המדינה מת כבר מזמן, ומספר העובדים העצום בימי השבת יוכיח זאת. אחרי שנגסו בו מכל הכיוונים, הוא כבר מהווה יותר חורים מגבינה.
גם הרלוונטיות שלו מוטלת בספק, שכן הוא מותאם לחברה שאינה קיימת עוד. כך למשל, בשנות החמישים התנהלו מרבית הישראלים בתחבורה ציבורית, ולפיכך השבתת התחבורה הציבורית יצרה כבישים שקטים ויום בעל צביון מיוחד. כיום, כשרוב הישראלים יכולים להרשות לעצמם רכבים פרטיים, הרי שהדממת התחבורה הציבורית אינה מייצרת שקט או צביון. היא רק פוגעת ביכולתן של משפחות עניות להגיע לים ולכדורגל, או לבקר חברים. תחבורה ציבורית מוגבלת בצירים ראשיים הייתה מאזנת באופן רלוונטי יותר את הייחודיות של היום, לצד השאיפה לאפשר תרבות, פנאי ושאר רוח לכלל האוכלוסייה.
ההסדרה החדשה אמורה להיות אינטרס של הציבור הציוני-דתי השואף למדינה יהודית והמכיר בקיומה של יהדות כמכנה משותף לאומי שאינו זהה להלכה. אלא שמרבית נציגי הציבור הזה יישרו קו עם הגישה החרדית, ומבקשים לא ללכלך את הידיים. הם מעדיפים שיותר ויותר יהודים ייאלצו לעבוד בשבת, ובלבד שלא ייתפסו כמי שוויתרו ואפשרו פתיחה של מוסדות תרבות. בעיקר, הם מבכרים לעצום את העיניים - שהרי את הקניונים הפתוחים מחוץ לערים אנחנו לא רואים. מהעובדים המשרתים אותנו בבתי מלון כבר התרגלנו להתעלם, ואילו את התיאטרון או המרכז הקהילתי שייפתח בשכונה נראה גם נראה.
המחשבה שהזמן עובד לטובתנו בהקשר הזה שגויה. מספרי העובדים בשבת ממשיכים לעלות, וגם התרבות משתנה. מה שהיה קל יותר להסדרה לפני 16 שנה, כשתרבות הצריכה הייתה עמוקה פחות והכסף הגדול ניהל את החברה באופן פחות, קשה הרבה יותר כיום.
מי שרוצה כאן מדינה ושבת יהודיות, צריך לאזור אומץ ולדחוף להסדרה כוללת. זה גם ימנע את המשך הפיכת השבת לנושא למאבקים פנימיים ולאיבה תוססת. אולי כך נזכה שתהיה לנו סוף-סוף שבת של שלום.
תהלה פרידמן היא עמיתה בכירה ב'מכון שחרית', ומראשי תנועת 'נאמני תורה ועבודה'
אקו"ם