ראשי » חדשות » צבא וביטחון

כך הנפנו דגל על כיפת הסלע, והסרנו אותו

הצנחן שתלה את דגל ישראל על כיפת הסלע ביום שחרור ההר וגם קיפל אותו כעבור שעות אחדות מספר על האירוע ההיסטורי הנשכח ההוא. פרק מתוך ספרו של דני בירן, "איש על דגלו", שיצא לאור בהוצאת סטימצקי

ריח כבד של זיעת רגליים עלה מהשטיחים הספוגים, הכה באפנו וגרם לנו להשתהות מעט לפני הדלתות הכבדות. העיניים שוטטו על פני החלל הגדול, המופלא, מחפשות את גרם המעלות הצדדי שיוביל אותנו אל מרומי הכיפה. האור הרך שחדר מחלונות האולם ותקרתו חשף את משטח הסלע שבמרכזו.

זהו הסלע שממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה, כשהוא רכוב. מכאן חזר למכה לאחר שהשלים את מסעו הלילי, המהווה אחד משיאי חייו של הנביא במסורת המוסלמית על בעל החיים הפלאי אל־בוראק. בשביל היהודים משטח הסלע הזה הוא אבן השתייה שעליה מושתת העולם, מקום שאליו נושאים אלפי מאמינים את תפילותיהם, בהיותו שריד יחיד שנותר מבית המקדש.

ברגעים האלה, שבהם עמדנו מיכאל ואני בתוך מבנה כיפת הסלע, מחפשים את הדלת שדרכה נטפס אנחנו למעלה לנקודה הגבוהה ביותר, לא נתנו את דעתנו לאווירה המיסטית העוטפת סביב. לפנינו עמדה משימה, ושנינו היינו חדורי מוטיבציה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עד מהרה גילינו בקיר הדרומי של האולם את הכניסה למסדרון הצר המוביל למרומי הכיפה.
 
(עזרא) אורני, קצין הקשר החטיבתי, הנחה אותנו בדרכנו. זמן קצר קודם הוא עלה במסדרון הזה יחד עם קצין המודיעין אריק אכמון, כדי לנסות לתלות את הדגל. בגלל ירי צלפים שנורה לעברם נאלצו השניים לרדת בבהילות, בלי שהצליחו לסיים את משימתם. עכשיו התבקשנו אנחנו לעלות כדי לנסות לקשור את הדגל כיאות אל העמוד הניצב בקצה כיפת הזהב, כך שייראה לכל סביבותיו.

מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית לכיפה החיצונית של המבנה, עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של הטיפוס אל מרומי הכיפה. זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהן את קצות רגלינו, כשאנו נזהרים שלא להחליק ולמעוד.

שרדנו את הקרב בפריצה לעיר, ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק מפני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו. בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע לאט ובזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד.
 
קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו. ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רחובות צרים וסמטאות מפותלות בתוך גושי בתים צמודים אלה לאלה.

צריחי מסגדים וכנסיות הפורצים מתוכם כאצבעות ידיים המושטות בתחינה לשמיים. קו של חומות שסוגר על כל אלה ושלוות קדושה ששורה מעל לכול כאילו אין מלחמה בעולם. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו - אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה.

לימים, כשישבתי באחד מטיוליי בעיר העתיקה על גגו של מלון האשמי ברחוב חאן אל זית וצפיתי ממנו אל הכיפה הנוצצת, הבנתי את גודל הסכנה שבה היינו נתונים. עמדנו חשופים לעיניהם של צלפים שהסתתרו עדיין במקומות שולטים בעיר, מטרה נוחה לכל חייל ירדני שעוד נשאר להילחם על נפשו ועל כבודו.

 אבל באותם רגעים של התעלות הנפש ושיכרון הכוח, לא חשבנו עד כמה טיפשי היה המעשה ומסוכן, ואף לא ראוי בשל קדושתו של המקום. עשינו את הדרך חזרה על פני גרם המדרגות הצר, ומיהרנו לדווח על השלמת המשימה.
 

מסביבנו המשיכו צוותי הקשר לרכז נתונים על תנועת הגדודים וההשתלטות על רובעי העיר. ברחבת הר הבית נמשכה תנועה בלתי פוסקת של מבקרים שפסעו זחוחי דעת, אדישים לסכנות, בדרכם לחפש את הכותל המערבי. אלה לא נתנו את דעתם על הדגל המתנופף במרומי הכיפה. את תשומת לבם משך מראהו של דגל אחר, זה שנקשר שעות ספורות קודם על שבכת הברזל בפינה הצפונית הגבוהה של הכותל.

ברדתנו ממרומי הכיפה כלל לא העלינו בדעתנו כי למטה, על הרחבה המרוצפת, מתפתח אירוע שעתיד להשפיע גם עלינו, שני סמלים צעירים שחזרו זה עתה מ"מבצע" תליית הדגל במקום הגבוה ביותר בירושלים העתיקה. אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, תיאר לימים את השתלשלות העניינים: "מיד עם הכיבוש טרחו צנחנים אחדים לטפס לראש כיפת הזהב של מסגד עומר ולהניף עליה את דגל ישראל. כשהגעתי לשם עם שר הביטחון והרמטכ"ל, היה עמנו גם מאיר שמגר, שנתן את דעתו על כך והפנה את תשומת לבו של דיין. בהנחייתו הוריתי לאחד מאנשיי להוריד את הדגל. לא נזקקתי להסברים ארוכים כדי להבין שמראה הדגל בראש המסגד יזיק בתרומתו לשלהוב היצרים יותר משיועיל בקביעת עובדות".

כך התגלגלה לה ההוראה בסולם הפיקוד עד שהגיעה גם אלינו. חלפו רק ארבע שעות מרגע ההנפה ההיסטורית, וכבר נאלצנו לעשות את כל הדרך חזרה, לטפס במעלה המדרגות הצרות, לדחוף שוב את הדלת הכבדה שממנה יוצאים אל הגג ולהמשיך משם תוך סיכון רב עד למקום שבו נקשר הדגל אל עמוד הסהר. אופוריית הניצחון פינתה הפעם את מקומה לעוגמת נפש. הרגשנו מובסים משהו, ומיהרנו לרדת משם שותקים ועייפים כדי להמשיך ולמלא את תפקידנו המבצעי.

לאחר מלחמת ששת הימים, כשביקשתי למצוא עדויות נוספות המנציחות את הרגע ההיסטורי של תליית הדגל על כיפת הסלע, נתקלתי בחומת שתיקה לא מוסברת. עדותו של עוזי נרקיס הגיעה לידיי רק שנים רבות לאחר הקרב בירושלים, אך גם היא הסתפקה באזכור האירוע ללא זיהוי מדויק של מניפי הדגל.
 

הגישושים והחקירות הביאו אותי עם שוך הקרבות למערכת השבועון הצבאי 'במחנה', שצלמיו תיעדו את מהלך הקרבות ואת שהתרחש לאחריהם. בין שפע הצילומים שהוצגו לפניי בארכיון העיתון מצאתי רק תמונה אחת שבה הופעתי לצד שאר הקצינים והחיילים של מפקדת החטיבה על רקע דלתות כיפת הסלע.

ראיתי גם את התמונה המוכרת של (יורם) זמוש ו(משה) סטמפל מניפים את הדגל על הכותל המערבי, אבל בארכיון לא היה כל רמז או ציון חזותי להנפת הדגל על כיפת הזהב. כל הניסיונות להתחקות ולאסוף מידע נוסף הותירו אותי בהרגשה כי מישהו מנסה להסתיר דבר מה שאת משמעותו לא הבנתי באותם ימים. יחלפו עוד שנים רבות עד שהתמונה תתבהר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg