מה לביזאר בחגיגות העצמאות ולירושלים האמיתית?
מסיבת יום העצמאות הממלכתית בבירה הייתה פומפוזית, גם אמנותית וגם פוליטית. אינני מצליח להבין את פשר התפאורה על הר הרצל ומגדל הגרדרובה שעליו עמדה ושרה ריטה. מה לכל זה ולירושלים? האמיתית?
ירושלים עלתה על ראש שמחתנו ביום העצמאות הזה. כך ראוי לעשות, חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים. מי שהסתובב בחוצות העיר ראה את ההמונים, ובעיקר את שמחתם בכל מקום. אפשר היה להסכים עם הבחירה של כמה ממדליקי המשואות, ולאהוב את הטקסטים הצנועים של הכוכבים הגדולים, אלי עמיר, פרופ' אמנון שעשוע ואורי מלמיליאן. עד כאן.
מרגע זה ואילך זו הייתה מסיבה פומפוזית חסרת פשר, גם אמנותית וגם פוליטית. אני לא מצליח להבין את פשר התפאורה על הר הרצל, את מגדל הגרדרובה שעליו עמדה ריטה לשיר את ירושלים של זהב, את הנערות שהסתרקו שם מול המראות, את הסגנון שהזכיר אופרה איטלקית צבעונית עצומה וסרת טעם. מה לכל הביזאר הזה ולירושלים האמיתית?
למחרת הצטרפו לחגיגה הגדולה הפוליטיקאים. השר ישראל כץ חזר על התוכנית שלו להרחיב את הגבולות של ירושלים ולספח אליה יישובים גדולים: מעלה־אדומים במזרח, גבעת־זאב בצפון וגוש עציון בדרום. זו ירושלים רבתי. זה רעיון עוועים. העיר לא מסוגלת להתמודד עם האוכלוסייה שיש בה, אז עכשיו לצרף אלה ערי־ספר ועשרות אלפי תושבים חדשים, עם כפרים ערביים על הדרך, בשטח עירוני עצום?
כץ הפיקח מבין כנראה כי בבחירות הבאות הערבים יכולים לקחת את ראשות העיר בהליכה, בגלל תאוות סיפוח הכפרים והשכונות הערביות אחרי ששת הימים. משום כך הוא מרחיב את גבולותיה המוניציפליים של העיר ומשנה את הפרופורציה הדמוגרפית. במקום להחזיר 27 כפרים ערביים שאין בהם שום יהודי לרשות הפלסטינית, ובכלל זה קרוב ל־100 אלף תושבי העיר שמתגוררים מחוץ לגדר ההפרדה הביטחונית, וכך לשנות את יחסי הכוחות - כץ הופך את בירת ישראל לבירה דו־לאומית גדולה ומסובכת עוד יותר.
בכלל, לכל אוהבי העיר הזו שלא גרים בה אבל עולים לאולימפוס בהר הרצל ורוקמים שם פנטזיות אלף לילה ולילה; לכל אלה שלוחמים באונסק"ו בחירוף נפש; לכל אלה שמציעים לעיר פתרונות לא ישימים, אולי מתוך ייאוש; לכל אלה שזוכים למעמד פוליטי וכבוד בזכות העיר הזו - לכל אלה הייתי מציע לרדת קצת לרחובות ירושלים, לשכונות קשות־היום, לשווקים בבוכרים ובמאה־שערים, ולאו דווקא למחנה־יהודה המתעשר והמתמסחר.
אני לא מבקש מאוהבי ירושלים הללו להתעמק בנתונים הסוציו־אקונומיים, לבדוק כמה ילדים חיים כאן מתחת לקו העוני או לבחון את מספרי ההגירה השלילית. אני אומר להם בפשטות: אם כל כך אכפת לכם מהעיר, פשוט תנקו אותה. זה הכול.
ביום העצמאות קיבלנו הזדמנות מצוינת להבין איך העניינים מתנהלים בצמרת המדינה. שר האוצר משה כחלון נתן ריאיון לעיתון 'כלכליסט' והודיע שאין לו שום שיג ושיח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. השר אמר את הדברים בשמץ של גאווה, אבל התקשה להסתיר את המרירות. מי שמדבר איתו שומע ביטויים הרבה יותר חריפים על נתניהו. דיבורים של מיאוס. הוא לא רוצה לשמוע ממנו. מבחינתו הוא לא קיים.
כחלון נפל קורבן, אם אכן נפל, לאסטרטגיה הקבועה של ראש הממשלה. אם בנימין נתניהו רוצה להשיג משהו או להיפרע ממישהו, הוא מקדים לו משבר אמיתי או מלאכותי. משום כך הוא מנהל תדיר משברים שהוא עצמו יצר. לפני שנה, למשל, הכין נתניהו את הקרקע לפיטורי משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון. עד לרגע זה יעלון לא מבין איך נקלע למשבר שהלך והתגלגל עד שמצא את עצמו בבית. זה הרי התחיל בעמדה משותפת שלו ושל נתניהו נגד החייל אלאור אזריה.
משה כחלון יודע היום, אולי בדיעבד, שנתניהו רצה לסלק גם אותו מהתפקיד לפני חודש וחצי וללכת לבחירות ולכן הקדים לו את משבר התאגיד. "סיכמנו על דבר אחד, למחרת הוא בא לערב הגיבוש בחדרה ואמר דבר אחר", סיפר כחלון בריאיון. נתניהו רצה ללכת לבחירות, להציג את יו"ר כולנו כחדל אישים שלא מסוגל להתמודד עם מחירי הדיור, לפרק על הדרך את מפלגתו ולגנוב לה את כל המנדטים.
נתניהו לא מימש את המהלך בגלל ההתנגדות של ראשי הקואליציה. הוא חשש מכולם, גם מהנשיא ריבלין, שאולי יקבל את ההתפטרות שלו, אבל יעביר את הרככת הממשלה לחבר כנסת אחר, וגם מאי־אמון קונסטרוקטיבי. היום כחלון כבר לא בטוח מתי יהיו הבחירות הבאות. נתניהו הצליח לערער את ביטחונו. השיח בין השניים בנושא הבחירות הזכיר מריבה בין שני גברתנים שרבים בתוך מתחם סגור. "בוא נראה אותך בחוץ. נראה מה אתה שווה", מאיים האחד על השני, אבל שניהם פוחדים לצאת ונשארים בפנים.
כחלון מנהל כעת את העניינים בידיעה שנתניהו יגביל אותו, יטרפד אותו, או במקרה הטוב לא ייתן לו קרדיט. השבוע הודיע נתניהו שהוא תומך בהצעה של שר האוצר שעלתה בממשלה להגדיל נקודות זיכוי להורים עובדים. כחלון כזכור הכריז על המדיניות החדשה מאחורי גבו של נתניהו. עכשיו ראש הממשלה סיפח אליו את התוכנית הפופולרית. "מדיניות הממשלה היא לעודד יציאה לעבודה. זה נכון גם כלכלית וגם חברתית - זו המדיניות שלנו", הודיע.
המקורבים נזכרים באירוע יוצא דופן, שאותו לא הצלחתי לאמת. שר האוצר הפלסטיני ובכירים נוספים ישבו אצל כחלון בלשכה. המודיעין של נתניהו קלט את האירוע. רבע שעה אחרי תחילת הפגישה טלפן נתניהו לכחלון וקטע את האירוע בטענה שמדובר בנושאי חוץ. בלשכת נתניהו מכחישים לחלוטין את הסיפור. אגב, כחלון לא מבין מדוע ישראל נוהגת לעכב את תשלומי המסים שמגיעים לרשות הפלסטינית בדין. אולי מדובר כאן בהתחלה של עוד משבר?
רוני הירשנזון הוא חבר שלי. שנינו אוהדים שרופים של הפועל ירושלים בכדורסל, אבל החיבור שלו לעיר ולקבוצה הוא בדם שני בניו. אמיר הירשנזון היה לוחם בצנחנים ונהרג בפיגוע התאבדות כפול בצומת בית־ליד בינואר 1995. אמיר החל לטפל בפצועים אחרי הפיצוץ הראשון בצומת, אבל אז התאבד המחבל השני וגדע את חייו. בפיגוע נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד.
חמש שנים ועשרה חודשים מאוחר יותר איבדו רוני ומרים הירשנזון את אלעד, בנם השני. אלעד, חייל בגלי צה"ל, היה חברו הטוב של החייל דוד בירי, שנהרג ממטען צד ליד נצרים. בירי עזר לאלעד להתגבר על הטראומה ממות אחיו אמיר. כאשר בירי נפל, אמיר הנואש שלח יד בנפשו. יציע 12 בארנה פיס, שבו יושבים האוהדים השרופים של הפועל ירושלים, נקרא על שמם של אמיר ואלעד הירשנזון זיכרונם לברכה.
ביום ראשון, ערב יום הזיכרון, הלך רוני הירשנזון לטקס הזיכרון האלטרנטיבי באולם היכל שלמה בתל־אביב. הירשנזון פעיל בארגוני השלום המשותפים לישראלים ולפלסטינים שנים רבות. מפגיני הימין, שבראשם עמדו בריונים שכולנו מכירים, צעקו לעברו בלי בושה "נאצי" ו"בוגד", צרחו וירקו. מה נגיד, אם מי שהקריב את שני בניו החיילים למדינה הוא בוגד מקולל בגלל הדרך שבה הוא מבקש להנציח את זכרם, איך אפשר לכנות את המנאצים החדשים?
אקו"ם