במותם ציוו לנו יריקות על הורים שכולים
מופע האימים בכנסת בדיון על 'צוק איתן', יריקות על משפחות שכולות בטקס זיכרון ישראלי-פלסטיני - ניתן לחשוב שבמותם ציוו לנו לבזות ולהשפיל את משפחותיהם של הנופלים. והס לגינויים
במותם ציוו לנו את החיים. ויש המהדרין ואומרים: במותם ציוו לנו את המדינה הזו. והציונות. והפטריוטיות. והאמת היא שלא ציוו דבר. לכל הפחות איפשרו לנו חיים. התשובות אינן אצל המתים והאחריות אינה אצלם. היא אצלנו ואצל הנבחרים שלנו, להוביל את המדינה הצעירה, הנפלאה והמורכבת הזו.בשבועיים האחרונים היה ניתן לחשוב שבמותם ציוו לנו לבזות ולהשפיל את משפחותיהם. זה החל במופע האימים בכנסת. זה המשיך ביתר שאת בקללות, יריקות ונסיונות תקיפה של משתתפי טקס הזיכרון הישראלי-הפלסטיני המשותף, שמוביל פורום המשפחות השכולות. אני חוזר: אנשי ימין שקיללו הורים ואחים וחברים שכולים וירקו עליהם, בערב יום הזיכרון. על כל זה לא שמענו ציוץ ורבע ציוץ מצד מי שהזדרזו לגנות מאמר בעיתון של איש פרטי, או משפט מבזה בנאום של אדם פרטי אחר.
הפגנת הימין מול עצרת השמאל (צילום: אמיר מאירי)
אין לי ספק, מידיעה, שרוב רובם של אנשי הימין לא מתחברים לאלימות הזו. לא במקרה עמדו שם עשרות, אולי מאות בודדות של מפגינים. בטקס עצמו, אגב, השתתפו אלפים. אבל, זה לא משנה. כי בשמם נעשה העניין. ומי שמאמינים שדם הנופלים לא היה לשווא, ולא יוצאים בכל כוחם כנגד התועבה הזו נמצאים בבעיה. מה עוד שרבים שמחו להעביר את הידיעה השקרית שבטקס הועלו על נס פלסטינים מחבלים, ולא טרחו כלל ללמוד לעומק את השורשים והמסר של הטקס הזה, שמתקיים כבר למעלה מעשור וחצי, מדי יום זיכרון.
יש רגעים שבהם ה"גם וגם" לא עובד. הרבה מהישראלים, אנשי ימין בעיקר, חושבים שיום הזיכרון הוא יום שראוי לציין בו באופן מסורתי קפדני את השכול הישראלי בלבד. זו דעה לגיטימית. אפשר להציב מולה את ההגיון של מי שרוצים, רבים מהם ישראלים שכולים, לקחת את היום הזה כיום לקידום הניסיון לשבור את מעגל האלימות הנורא שמביא לנפגעים ישראלים ופלסטינים.
אמו של הדר גולדין. התשובות אינן אצל המתים והאחריות אינה אצלם.
צילום: הדס פרוש, פלאש 90
אפשר לנהל את הוויכוח לצד קיומם של מגוון הטקסים בשוק הרעיונות הישראלי. נבחרי הציבור שלנו יבחרו כיצד יראו הטקסים הממלכתיים והישראלים כולם יבחרו כיצד הם רוצים לציין בעצמם את זיכרון הנופלים. אבל ברגע זה הבחירה פשוטה: בידוד, הוקעה וגם הענשה של מי שהובילו את האלימות הזו. אין אפשרות טובה אחרת. יש להפעיל לחץ על ראש הממשלה ושריו לגינוי חד משמעי ולהפעלת המשטרה בעניין - לעצור ולחקור את המתפרעים. זו אחריות של כל אדם הגון בחברה הישראלית, לא משנה מה עמדתו הפוליטית.
אחריות נוספת למי שמאמינים בצורך לקדם פיוס עמוק בין העמים המסוכסכים היא להגיב בבניית עוד ועוד חלופות שכאלה: טקסים משותפים, אירועים ששואלים 'הלנצח תאכל חרב', מפגשים עם משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות ועוד. מרגישים שיום הזיכרון איננו היום המתאים לזה? מקובל. יש די ימים לפני ואחרי, היכולים לאפשר את הדרך הזו.
ומילה אישית יותר: יום הזיכרון בעוטף עזה מקבל משמעות כפולה ומכופלת. העצב והכאב על חיילים ואזרחים שנהרגו כאן בשנים האחרונות, רק מחדדים את האחריות שלי, שלנו, לעשות מה שצריך כדי לעצור את המלחמה הבאה. כדי למנוע מרולטת המוות הזו להסתובב שוב ולפגוע בישראלים נוספים. אולי, חלילה, בקרובים אלינו ביותר ובנו ממש. כשהרולטה הזו מסתובבת לאיש אין ביטוח מפניה.
היום שאחרי ימי הזיכרון והעצמאות הוא יום מצוין לעשות את זה. תדע כל אם עברייה וידע כל אב, ואח, וחבר, שמנהיגיו חיים בתודעה כזו. ברגישות כזו. באחריות כזו. זה מה שאנחנו מצווים. הבחירה בידינו. ראה אנכי נותן לפניך את החיים ואת המוות. את הברכה ואת הקללה. את השלום ואת המלחמה. במה נבחר?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם