ראשי » חדשות » דעות

שמאלנים מיואשים? הספר של ארז תדמור נכתב עבורכם

מייסד אם תרצו בוחר לחלק ציונים בספרו "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" לשמאל הישראלי, וקובע שהוא התרחק מהציונות. אם הציונות של תדמור תנצח - אפשר לומר שאכן כך יקרה

מספרים על יהודי קשיש שהיה נוהג לקרוא בעיתון ולקטר: "האנטישמיות בעולם גואה, ישראל מאוימת, המצב הביטחוני קשה, והעם היהודי שוב נרדף". יום אחד ראו כמה אנשים שהאיש שינה פניו ולפתע הוא אופטימי ומחייך. איך זה קרה? הוא נשאל, "עברתי לקרוא עיתונים בערבית", הוא ענה, "גיליתי שהיהודים שולטים בפוליטיקה ובתקשורת העולמית, בעלי כסף רב ושולטים בכלכלה", הכול בראי המתבונן.

 

שמאלנים מיואשים, הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" של ארז תדמור נכתב במיוחד עבורכם. אם תסכימו לעצום לרגע את העיניים ולהתעלם מהמציאות הקשה של ימינו, תמצאו בספרו של תדמור מזור ונחמה, הדמוקרטיה מנצחת בכל יום וניצני הפאשיזם הם בכלל משמאל לימין. כי מקריאה בספרו של תדמור, ואפילו מתוך התרשמות מהצבע האדום הבוהק על כריכתו, אפשר לרגע להאמין שבמדינת ישראל השמאל שולט ללא עוררין, ושהימין הוא מחנה פוליטי נרדף ומוחלש, ללא שום יכולת השפעה על החברה הישראלית ועל המציאות בשטח. נשארנו בימי מפא"י העליזים.

לפני שהתחלתי בקריאה, ציפיתי שהספר יתמקד בהחלטות שקיבלו פוליטיקאים מימין, ושהיו הפוכות ומנוגדות למצע הבחירות אשר עליהן התמודדו ותאמו את תפיסת העולם של השמאל. החלטות כאלה יש בשפע. הבולטות שבהן: ההחלטה של מנחם בגין לסגת מסיני בתמורה להסכם השלום עם מצרים, וההחלטה של אריאל שרון לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון. גם ההליכה של שמיר לוועידת מדריד, וחתימת הסכם חברון על ידי נתניהו היו יכולות להוות דוגמאות למדיניות שמאל שביצעו נבחרי ציבור מימין. אך דוגמאות אלו כלל לא נזכרות. את תדמור הנושא המדיני הפעם פחות מעניין, מרביתו ככולו של הספר מוקדש לניתוח מעמיק וקולח של ה-"אליטות השמאלניות" ויכולתן לכפות כביכול על הרוב את עמדותיהן. אם לסכם את הספר במשפט אחד: תדמור מעלה את השאלה, כיצד ייתכן שהימין מנצח בחירות, ובישראל נשמרים עקרונות הייסוד של דמוקרטיה, זכויות אדם וזכויות המיעוט.
 

חשיבותו הרבה של הספר נובעת בין היתר מיכולתו של תדמור להמחיש את התהום האידיאולוגית בין השמאל לחלקים בימין בכל הקשור לתפיסה מהי ציונות ומהי דמוקרטיה. הספר מדגים בצורה ברורה עד כמה היריבות בין רפובליקאים לדמוקרטים במדינת ישראל איננה נוגעת רק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והיא תישאר רלוונטית גם לאחר שהנושא הפלסטיני ייפתר.

חלק ניכר מהספר בא חשבון עם מערכת המשפט ועם שופטי בית המשפט העליון, בראשם בייניש וברק. תחת הכותרת "שופטים עם דם על המקלדת" מתאר תדמור את המחטף שביצעו שופטי בג"ץ והכוח הרב שאותו השיגו באמצעות חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו, המהפכה החוקתית והיכולת לפסול את חוקי הכנסת.
 

 
אך כאשר תדמור מבקש להביא דוגמאות לכוחו הבלתי מעורער של בית המשפט העליון, הוא מתקשה לזעזע וליצור תחושה שאכן המדינה נשבתה בידי בית המשפט. הפסיקה המינורית בעניין הפליטים מאפריקה, שאסרה על המדינה לכלוא אדם ללא משפט לשלוש שנים אך אפשרה להקים את מתקן חולות, או אפילו האישור שניתן לעזמי בשארה לרוץ לכנסת, הן פסיקות בשוליים שלא שינו באופן משמעותי את המציאות בישראל (מעבר הפליטים מאפריקה לישראל החל טרם פסיקת בג"ץ ונעצר ללא קשר אליה).

בספר אין זכר לפסיקות שאישרו את הקמת ההתנחלויות, את גירוש מחבלי חמאס ללבנון, את הקמת גדר ההפרדה (בג"ץ התערב רק נקודתית במקרים שבהם ניתן להזיז את הגדר ולמנוע פגיעה מיותרת בקניין פלסטיני), את האישור שנתן בג"ץ למדיניות הסיכולים הממוקדים, חוקי הנכבה והחרם ועוד. תפקידו של בג"ץ להגן על המיעוט בפני הרוב הופך בעיניו של תדמור לשיבוש רצון הבוחר. השופטים מוצגים כמקשה אחת, ושלל הפסיקות שמיישרות קו עם עמדות הממשלה, נשמטו מן הסתם מהספר.

תדמור גם לא רוצה מימון ציבורי לסרטים ביקורתיים משמאל. נמאס לו לראות ולשמוע מה רע כאן, את המימון הציבורי צריך להעניק לסרטים המציגים את הציונות של תדמור בשיא אונה - דגלי ישראל, תמונות של מתנחלים על הגבעות, והתקווה ברקע. צודק תדמור שעל מנת לייצר סרטי תדמית שכאלו, צריך קרנות ומימון ממשלתי. בקופות ובעולם המסחרי - אין להם סיכוי.

בהמשך, מקדיש תדמור חלק ניכר מספרו לאקדמיה הישראלית ול"חונטה השמאלנית" שמנהלת אותה ומשתיקה כל קול שונה או ביקורתי. בסוגיה זאת מעלה תדמור נקודה מורכבת. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאקדמיה בכלל  ולימודי הפילוסופיה והחברה בפרט מבקשים לעסוק בערכים, עקרונות ותפיסות עולם אוניברסאליות, שלא אחת, מנוגדות לתפיסות עולם לאומיות או לאומניות, ולבטח סותרות את הזכות לכבוש ולשלוט על עם אחר. כפי שהאידיאולוגיה הדתית-אורתודוכסית מקדשת בעיני רבים את הערך "ארץ ישראל" על פני ערכים דמוקרטים - ועל כן ניתן למצוא לא מעט רבנים בבתי הכנס האורתודוקסים המזוהים עם האידיאולוגיה הימנית - כך הגיוני שאת הפקולטות העוסקות בלימוד מוסר, נאורות, שוויון וזכויות אדם באקדמיה, יאיישו מרצים וחוקרים המתנגדים לכיבוש ולהתנחלויות.
     
במסגרת מאבקו לפלורליזם ולאי סתימת פיות, תדמור מתאר בגאווה את המאבק שהוביל במסגרת פעילותו ב"אם תרצו" נגד המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, מאבק שכלל גם פנייה לתורמי האוניברסיטה ודרישה לעצירת התרומות, אם דרישותיהן לא ייענו -BDS  נוסח "אם תרצו".

גם המאבק נגד עמותות השמאל לא סותר בעיניו של תדמור את הזכות לחופש הביטוי. תדמור לא טוען שיש להוציא עמותות אלו מחוץ לחוק, והוא גם לא טוען שקבלת כספים ממשלות אירופאיות הוא מעשה פסול (מאות ארגונים ופרויקטים שאינם מזוהים עם המשאל זוכים למימון שכזה). רק השילוב של עמדות שאינן לרוחו של תדמור עם מימון אירופאי מצריכות לדעתו מיסוי מיוחד, מיסוי על דעה. פליאתו על כך שיוזמת החקיקה נעצרה על ידי בני בגין ממחישה עד כמה התיאבון הימני להחליש את השמאל מתעלם מכל שיקול דמוקרטי.

תדמור בוחר לחלק ציונים בספר לשמאל הישראלי וקובע שהשמאל התרחק מהציונות. אם הציונות של תדמור תנצח, אפשר לומר שאכן כך יקרה, כי בניגוד לעמדותיו של השמאל, הציונות של השמאל לא עומדת בסתירה לעקרונות דמוקרטיים, לערכים של שוויון, זכויות וזכויות אדם. הציונות של השמאל מכילה ערכים אלו ומשלבת אותם בתוך הדרישה למדינה יהודית ודמוקרטית. יש כאלו שסבורים שאין חיה כזאת, יהודית ודמוקרטית, משמאל ומימין, אך הרוב המכריע של תומכי השמאל הציוני מאמין בכך בכל לבו.
 

רבים מאנשי הימין שיקראו את הספר יחושו הזדהות ותסכול, ובצדק. במדינה דמוקרטית ניצחון בבחירות (גם אם הוא דחוק) אינו מביא להיעלמות היריב הפוליטי ויצירת הגמוניה הנשלטת על ידי צד אחד. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברה מפולגת ושבטית שבה מיעוטים גדולים, השונים זה מזה.

ניצחון בבחירות מעניק כוח עצום לממשלה הנבחרת. בידיה לשלוח חיילים אל מותם, לקדם שלום, לספח ולהיפרד משטחים, ליישב ולפנות, להתוות מדיניות כלכלית ולהחליט מי יקודם ומי יישאר מאחור. אך מערכת שלטונית איננה יכולה וצריכה לפגוע בדנ"א של הציונות, המורכבת ממדינה יהודית אך באותה נשימה דמוקרטית, חופשית, פלורליסטית, שמעניקה שוויון לכלל אזרחיה. אימוץ עמדותיו של תדמור, כפי שהביאן בספרו, יביא לפרימת הקשרים בין הקבוצות השונות באוכלוסיה, אובדן האמון והתחושה הקולקטיבית, והתפוררות החברה הישראלית.

הכותב הוא לשעבר מזכ"ל שלום עכשיו  

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יריב אופנהיימר

מזכ"ל תנועת "שלום עכשיו" לשעבר

לכל הטורים של יריב אופנהיימר