אויבי המדינה: ארגוני חזית בתמיכה גרמנית
ידידינו הגרמנים ואיתם ישראלים רבים לא מבינים את ההבדל בין ארגוני חברה אזרחית לבין ארגוני חזית: הם טוענים שהם מתריעים בשער, אך מנצלים את המצוקות בחברה לצרכי הלוחמה שלהם
הכל נאמר כבר על העימות הדיפלומטי החמור שהתרחש בין ישראל לגרמניה בביקורו האחרון של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל ב-25 בחודש שעבר. מה שלא נאמר בכל המלל הרב זה מהות המעשה של הגרמני וההבדלים בין ארגון של חברה אזרחית, כפי שמציג את עצמו ארגון 'שוברים שתיקה' לבין "ארגון חזית", כפי שהוא באמת וכפי שהגרמנים מנצלים אותו לצרכי האסטרטגיה שלהם. זאת למרות ביקורו הידידותי של הנשיא פרנק ולטר שטאיינמאייר.נתניהו ביטל את פגישתו עם שר החוץ הגרמני (לע"מ)
ראש הממשלה נתניהו ביקש שגבריאל יימנע מלפגוש את פעילי 'שוברים שתיקה' המתיימרים להגן על זכויות אדם. כשגבריאל התעלם מבקשתו – התוצאה היתה תקרית דיפלומטית חמורה ביותר. התקשורת הישראלית התנפלה על ראש הממשלה, שכביכול רצה לזכות בניצחון זול, וכמובן לא שכחה להאשימו באיום על חופש הביטוי והדמוקרטיה בישראל.
היו שתי התבטאויות גרמניות משמעותיות: הקנצלרית אנגלה מרקל קבעה, ש"לא צריכה להיות בעיה לאורחים מבחוץ להיפגש עם נציגים ביקורתיים מהחברה האזרחית". ושלשום בערב (7 במאי) הנשיא הגרמני פרנק ולטר שאיינמאייר המבקר בישראל אמר: "אני מאמין שארגוני חברה אזרחית שהם חלק מהוויכוח החברתי ראויים לכבוד מצדנו כדמוקרטים, גם כאשר הם בעלי השקפה ביקורתית כלפי הממשלה – כך בגרמניה אך גם בישראל". הצהרות אלה באות אולי מתוך כוונה טובה, אבל הן משקפות אי-הבנה רצינית ביותר של התנאים הפוליטיים בישראל.
הבעיה היא שידידינו הגרמנים (ואיתם, ישראלים רבים) אינם מבינים את ההבדל בין ארגוני חברה אזרחית לבין ארגוני חזית. הם אינם אותו הדבר והם משרתים מטרות שונות. לפי מילון פונטנה למחשבה מודרנית, ארגונים התנדבותיים והתאגדויות אזרחיות יכולים להיות מפלגות, איגודים מקצועיים, ארגונים דתיים כמו גם גופים תרבותיים וחינוכיים שניתן למצוא רבים כמותם בחברות חופשיות. אף כי אלה ארגונים ציבוריים, הם אינם גופים רשמיים או ממשלתיים. הם מעצימים פרטים בחברה ומשמשים אותם לצורך דיון בנושאים בעלי עניין ציבורי ומאפשרים להם להשתתף בחיי החברה האזרחית ללא יד מכוונת מצד המדינה. לארגוני חברה אזרחית יש תפקיד חשוב למלא בדמוקרטיה, ולאחר קריסת ברית המועצות אחת ההתפתחויות החשובות היתה הולדתה מחדש של חברה אזרחית במה שהיה בעבר הגוש המזרחי.
אלא שאסור לבלבל בין ארגוני חברה אזרחית לבין ארגוני חזית. מטרתם של ארגוני חזית היא להחליש את המערכת הקיימת ולערער את יציבות הדמוקרטיה. ההיסטוריון רוברט קונקווסט הגדיר כך את ארגוני החזית: "מדובר בארגון שתפקידו לשמש כיסוי למטרות ופעולות שונות מאלה שהוא מצהיר עליהן; בייחוד מדובר בארגונים שבאופן מוצהר אינם-קומוניסטיים שבראשם עומדות דמויות ליברליות, דתיות או אישים אחרים שמייצגים רצון-טוב. אבל למעשה, אותם ארגונים נשלטים על ידי הקומוניסטים. ארגוני חזית במשמעות הזאת הומצאו בשנות ה-30 של המאה הקודמת על ידי גאון התעמולה של הקומאינטרן וילי מינצנברג; המטרה היתה אז לרכוש תמיכה לרפובליקנים במלחמת ספרד, להצדיק את משפטי מוסקבה (1936-1939), ולגייס תמיכה בבריטניה ב-1940 למען שלום עם גרמניה (הנאצית)".
הקומאינטרן עבר כמובן מהעולם, אבל ארגוני החזית דהיום עדיין משתמשים בשיטות הקלאסיות של וילי מינצנברג. רבים מהם ממשיכים להיות ארגוני שמאל רדיקלים. הם עוסקים בהונאה בכך שמתיימרים להילחם על אידיאלים נשגבים של זכויות אדם, אך במציאות הם אויבי המדינה. הם מושקעים בלוחמה פוליטית שמטרתה ליצור דלגיטימציה של המדינה היהודית ולהחליש את ישראל. הם טוענים שהם מתריעים בשער, אבל מתכוונים לנצל את המצוקות שקיימות בכל חברה לצרכי הלוחמה שלהם. כמה מהמטרות האלה יכולות להיות לגיטימיות.
הם שואפים לשמור את המצוקות האלה בקדמת הבמה ולהחמיר את השסעים בחברה הישראלית. הם שואפים לחתור תחת רגש הסולידריות החזק שמאפיין את החברה הישראלית, ולפגום בערבות ובאחריות ההדדית של החברה. המאמצים שלהם נועדו ליצור בלמים בצמרת צה"ל וכוחות הביטחון ברגעי מבחן כאשר יש צורך להשתמש בכוח כדי לשמור על הביטחון ועל הסדר הציבורי. על ידי כך שהם עושים דלגיטימציה למדינה ועל ידי הטענה המתמדת שהמדינה חסרת כל ערך ואין בה שום דבר חיובי, הם שואפים לזרוע דמורליזציה בציבור הישראלי ולהפיץ בקרבו תחושה עמוקה שהמדינה לא שווה שיילחמו בשבילה. אם נסתכל על השנתיים האחרונות על כמה פרשיות ציבוריות שונות שהורתן במאבק ארגוני החזית השמאלנים, נראה שיש לארגונים האלה הצלחה.
המיעוט בקרב האליטה בישראל שמארגן ויוזם את פעילות קבוצות החזית הוא נטול כל תמיכה עממית; אין לו שום תקווה להגיע לשלטון באמצעות בחירות דמוקרטיות. זה מסביר את השיטות שלהם המבוססות על העקרון שהמטרה מקדשת את האמצעים. זוהי גם אחת הסיבות שארגוני חזית בישראל מזמינים ומעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית של ישראל. אין להקל ראש בצורך שלהם בהזרמת כספים ובתמיכה פוליטית מגורמי חוץ.
ההבחנה בין ארגוני חברה אזרחית לארגוני חזית היא עניין קריטי, אך כל התקרית הדיפלומטית הרעה הזאת היתה נמנעת אם שר החוץ הגרמני, כאורח בעל רצון טוב, היה מגלה כבוד מינימלי שכל דיפלומט מחויב לו כלפי מארחיו, במקרה זה – ראש ממשלת ישראל.
הכותב הוא עמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
אקו"ם