50 שנות אחדות כפויה הביאו את י-ם למבוי סתום
אוהבי ירושלים צריכים להבין שהתפיסה של "כולה שלי" סותרת את אופייה של ירושלים ומדרדרת את העיר כלה. ניסיון החיים המשותף צריך להוות בסיס לניהול הוגן יותר של העיר במציאות הקיימת וליצירת אופק לעתיד פוליטי מוסכם. פרויקט מיוחד ליום ירושלים
בטקס הפתיחה לכבוד יובל שנים ל"איחוד ירושלים" אמר הנשיא רובי ריבלין: "אם אנחנו אומרים לעולם כולו שירושלים היא אחת, ושאת ירושלים אי אפשר לחלק, חלילה לנו מלחלק אותה בעצמנו. כל המביט בירושלים היום, אינו יכול שלא לראות שבין מערבה של העיר למזרחה עדיין פעורה תהום. ריבונות בירושלים משמעותה אחריות על כל ירושלים". כרבים אחרים, ריבלין מרומם את רעיון אחדות ירושלים אך מה שהוא רואה במציאות אינו גורם לו התרוממות רוח. הדיסוננס בין רעיון ירושלים המאוחדת להווייתה בפועל חוזר בכל נאומי חגיגות שנות ה-50. כגודל המליצות כך עמוק הפער בינן ובין המציאות.צודק ריבלין באמרו כי הפערים החמורים בין מערב ומזרח ירושלים יוצרים בשטח מפה ברורה של הפרדה. אך הפתרון שהוא מציע, השקעה במזרח ירושלים לצד הידוק השליטה הישראלית על כל מערכות החיים בה היא עוד מאותו הדבר. "ירושלים המאוחדת" היא עיר המתנהלת על פי הגיון משחק סכום אפס האומר "כולה שלי".
הנשיא נואם בכותל לציון 50 לשחרור ירושלים. כגודל המליצות כך עמוק הפער בינן ובין המציאות.
צילום: הדס פרווש/ פלאש 90
מערכות העיר מגויסות מלכתחילה להדק את בידודם ולמנוע את התפתחותם החברתית והפיזית של למעלה משליש מתושבי העיר. זוהי עיר היוצאת נגד תושביה ומעמתת אותם אלה באלה. ירושלים המאוחדת היא עיר מתוחה, מתוכננת באופן פרוע ומבוזר, מייצרת ומעמיקה במו מערכותיה מובלעות ענקיות של עוני והזנחה, ומקימה חומות נראות וסמויות בין אוכלוסיותיה בשמה של אחדות מדומה. לא ייפלא לכן שירושלים הפכה במהלך השנים לעיר הענייה בארץ ושנתוני ההגירה השלילית ממנה עולים בהתמדה.
חמישים שנות אחדות כפויה הביאו את ירושלים למבוי סתום. אוהבי ירושלים צריכים להבין שהתפיסה של "כולה שלי" סותרת את אופייה של ירושלים ומדרדרת את העיר כולה. פתרון למציאות הפוליטית והחברתית הסבוכה של העיר יוכל להתגבש רק במהלכים פוליטיים המביאים בחשבון את כלל הזיקות הלאומיות, הדתיות וההיסטוריות של שני הקולקטיבים החיים בעיר. הניסיון לבודד את סוגיית תנאי החיים של התושבים הפלסטינים מכלל זיקותיהם לעיר ומסוגיית המעמד האזרחי והזכות להשתייך למסגרת פוליטית הוא לכל היותר מודל משופר של המצב הקיים וסופו לשכלל עוד יותר את מסגרות ההפרדה המפלה. נטילת אחריות על המצב פירושה הכרה בהווייתה של ירושלים כביתם של שני עמים. לשני העמים זיקות עמוקות לעיר ושניהם ימשיכו לחלוק את חייהם בה, זה לצד זה בכל קונסטלציה פוליטית.
מיידה אבנים בראס אל עמוד. חמישים שנות אחדות כפויה הביאו את ירושלים למבוי סתום.
צילום: פלאש 90
מציאות זו היא הרקע למתיחות הנמשכת בעיר אך היא גם המסד לאיזונים עדינים המאפשרים את תפקודה בהווה ויכולים לשמש מסד להסדר עתידי מוסכם. בשל המציאות הסבוכה בירושלים, כל פתרון יהיה מורכב ויהיה חייב להביא בחשבון את האינטרסים של כל תושבי העיר ואת סביבות החיים שלהם שהתהוו במהלך שנים אלה. שום פתרון בר קיימא לעיר לא ייווצר מהרס נוסף של מרקמי החיים של תושבי מזרח העיר בדמות תכניות הפרדה חד צדדיות, שהן עצמן ברירת המחדל של הניסיון לשמר בכל מחיר את תפיסת "כולה שלי".
תושבי ירושלים ומנהיגותם הפוליטית משני הצדדים, צריכים להיות שותפים בקביעת העתיד הקרוב וארוך הטווח של העיר. ניסיון החיים המשותף יכול וצריך להוות בסיס לניהול הוגן יותר של העיר במציאות הקיימת וליצירת אופק לעתיד פוליטי מוסכם. קודם לכול יש לשפר באופן אבסולוטי את תנאי החיים של התושבים הפלסטינים. זאת ניתן יהא לעשות רק בהכרה בכלל זיקותיהם לעיר ובזכותם לנהל בעצמם את המרחב העירוני שלהם, קרי, באמצעות מוסדות וגופי ניהול משלהם. בכך אפשר להתחיל כבר מחר בבוקר.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת עיר עמים
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם