45% נוטשים את הדת? שוב הקול המסורתי נעדר
הוויכוח המגזרי בעניין מספרם של נוטשי הדת החמיץ כרגיל את הקהל המזרחי־המסורתי, שהמינוחים התקשורתיים המקובלים להשתייכות דתית אינם רלוונטיים לגביו
נתון מ'מחקר' שפורסם בשבוע שעבר על ידי ארגון 'חותם', הצית השבוע דיון ער בשיח הדתי־לאומי ברשתות החברתיות. הנתון, שנסמך על עיבוד נתונים מהלמ"ס, מדבר על כך שרק כחצי ממי שגדלו בבית דתי, מגדירים את עצמם דתיים בבגרותם. חלק מהמגיבים תקפו את השליח, והביאו טענות בעלות משקל שהוכיחו כי הנתונים אינם משקפים את המציאות. אחרים מיהרו להסיק מסקנות על החינוך הדתי בהתאם להשקפת עולמם. החרד"לים ראו בנתונים הוכחה לכך שהחינוך הדתי נכשל בשל פתיחותו, ולכן הוא צריך להיות תורני יותר. הליברלים גייסו את הממצא החדש כדי לטעון שהחינוך הדתי דווקא נוקשה מדי ומעצים את עזיבת הדת, ולכן עליו להיות פתוח יותר. כרגיל, כמו בדיונים אחרים שקשורים לציבור הדתי־לאומי, יש קול שכמעט איננו נשמע. זהו הקול המסורתי המזרחי, שעשוי לתרום את אחד ההסברים החשובים לנתון שפורסם.
הקול הזה לא נשמע כי הציבור המסורתי־מזרחי איננו מעניק חשיבות גדולה להגדרות דתיות, ולכן הוא לא נסער משום סקר שעוסק בהגדרות הללו. אבל למרות היעדרותו מהשיח שעוסק בהגדרות, הוא כמובן חלק משמעותי מהמציאות ומהנתונים. 'הסקר החברתי' של הלמ"ס שמתוכו הופקו הנתונים המדוברים דווקא כולל קטגוריה של 'מסורתי', אבל הקטגוריה הזו בעייתית להתייחסות. רבים מהמסורתיים המזרחיים נעים ונדים בין הקטגוריות, והגדרתם כדתיים, מסורתיים או חילונים בהווה לעומת העבר, היא הגדרה מתעתעת וחמקמקה. מסורתי שלמד בחינוך דתי בילדותו עשוי להגדיר עצמו בבגרותו כדתי לשעבר, אף שגם בעבר, בהיותו תלמיד בחינוך הדתי, הוא היה מסורתי ולא דתי.
לפני פחות מחודש זכה הנער שגיב לוגסי במקום הראשון בחידון התנ"ך העולמי, והכותרות דיברו על הזוכה החילוני הראשון בתואר בשלושים השנים האחרונות. במציאות, לוגסי גדל במשפחה מסורתית, והוא מניח תפילין ושומר שבת. הוא אמנם לומד בתיכון ממלכתי לא דתי, אבל אפשר למצוא גם בתיכונים דתיים, ובמקרים מסוימים גם בישיבות תיכוניות, נערים רבים כמוהו שגדלים בבתים מסורתיים מזרחים. כל מי שיבקר בתיכונים לא דתיים, בעיקר בפריפריה, יוכל למצוא שם לא מעט כיפות. רוב הנערים הללו היו יכולים ללמוד גם בישיבה תיכונית, וכך גם הנערות באולפנות, לו היו הישיבות והאולפנות פחות אליטיסטיות ויותר מכילות.
בריאיון ל'מקור ראשון' סיפרה אמו של לוגסי שבנה לומד בתיכון ממלכתי מכיוון שמדובר בתיכון איכותי מבחינה לימודית, ובמעלות, מקום מגוריהם, אין הרבה בתי ספר ברמה לימודית כזו. חלק גדול מהמסורתיים המזרחים מעדיפים את התיכון הממלכתי על המקיף הדתי בגלל רמה לימודית גבוהה יותר, וגם בכך יש אשמה מסוימת לישיבות התיכוניות ולאולפנות. רוב מכריע של הישיבות והאולפנות ממיינות את תלמידיהן. התיכונים המקיפים, לעומת זאת, הן הדתיים והן הלא־דתיים, מחויבים לקבל את כל מי שגר באותה רשות. המיון הזה גורם ללא מעט מסורתיים להעדיף את הישיבה התיכונית או האולפנה על פני התיכון המקיף, מה שגורם להיחלשות לימודית של המקיפים הדתיים לעומת המקיפים הלא־דתיים.
אם הישיבות והאולפנות היו מקבלות את כל בוגרי החינוך הדתי בסביבתן, ומקיימות מסלולים בלי פנימייה ששכר הלימוד בהם נמוך יותר, רבים מהמסורתיים שלומדים היום בחינוך הממלכתי היו לומדים בחינוך הדתי. זה עדיין לא היה מבטיח שבבגרותם הם היו מגדירים את עצמם דתיים, אבל לפחות כך הם היו מקבלים יותר שעות יהדות, וגם יותר תחושת שייכות לעולם הדתי, ושני הדברים האלו חשובים לא פחות.
כשמתחקים אחר התנודה של המסורתיים המזרחים בין זרמי החינוך, מגלים שהיא מתחילה עוד לפני שלב התיכון. מיד עם הגעתם של ילדיהם לגיל חינוך, ניצבים רבים מההורים המסורתיים במבוכה מול ההכרח לבחור בין שני זרמי חינוך שאף אחד מהם אינו תואם את זהותם הדתית.
כשנחקק חוק החינוך הממלכתי ב־1953, הוחלט ליצור שתי מערכות חינוך ממלכתיות: מערכת חינוך ממלכתי כללי, ומערכת חינוך ממלכתי־דתי. פיצול מערכת החינוך בין דתיים לחילונים נעשה בהתאם לקווי התפר הפוליטיים, ומי שנפל בין הכיסאות היה הציבור המסורתי בישראל, כשליש מהציבור הישראלי, שנאלץ לבחור בעל כורחו בין חינוך דתי לחינוך חילוני.
פתרונות חינוכיים לציבור המסורתי החלו להתפתח רק בעשור הרביעי של מדינת ישראל. עד למהפך הפוליטי ב־1977 היה משרד החינוך בידי מפא"י שהפכה למערך. לאחר עליית הליכוד נמסר המשרד לידי המפד"ל, ולשר החינוך התמנה זבולון המר. דווקא שר החינוך הדתי הראשון הוא שהכיר לראשונה בחינוך המסורתי, שהחל את דרכו שנה קודם לכן בהקמת בית הספר המסורתי הראשון בגבעה הצרפתית בירושלים. המר החליט להרים את הכפפה ולמסד את היוזמה שעלתה מהשטח. הוא ביטל את הזיקה של היוזמה לתנועה הקונסרבטיבית, והחליף את השם 'בתי הספר המסורתיים' בשם תל"י - ראשי תיבות של תגבור לימודי יהדות. בסיוע הרב ד"ר דני טרופר, מייסד תנועת 'גשר' ששימש יועצו בזמן ההוא, הוא העניק הכרה ממלכתית ותקציבית לבתי הספר של תל"י שהחלו לקום ברחבי הארץ. קרן תל"י פועלת עד היום כתגבור לימודי יהדות בתוך המערכת הממלכתית.
יוזמה נוספת שביקשה לתת מענה לציבור המסורתי, בדגש על המזרחי, הייתה 'מורשה' שהוקמה ב־2001 על ידי קרן אבי חי, וכחלק מארגון 'כל ישראל חברים'. מייסדי 'מורשה', שביניהם אפשר למנות את ד"ר מאיר בוזגלו, ד"ר יהודה מימרן וד"ר דוד ביטון, ביקשו למצוא פתרון למה שתואר על ידם כהתעלמות של שני זרמי החינוך מהזהות המסורתית המזרחית, המתאפיינת בעיקר בנאמנות וקבלה של המסורת המשפחתית. הם בחרו שלא ליצור זרם נוסף במערכת החינוך ולא להקים בתי ספר חדשים, אלא להיענות לצורכי האוכלוסייה המסורתית במסגרת בתי הספר הקיימים בשני הזרמים.
ד"ר דוד ביטון, מנהלה הראשון של 'מורשה', מספר סיפור אישי שממחיש היטב את ההתעלמות של משרד החינוך מהזהות המסורתית. באמצע שנות התשעים, כשהיה מורה בתיכון המקיף בירוחם, ביקשה ממנו מורה לאזרחות בתיכון לדבר עם תלמידיה על הזרמים ביהדות. בספר האזרחות שנלמד באותו זמן נכתב שביהדות יש חילוניים, דתיים אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים. המושג מסורתיים לא הופיע שם. ביטון שאל את התלמידים בכיתה מי מאמין בבורא עולם וכל התלמידים הצביעו למעט תלמידה אחת, עולה מבריה"מ. הוא שאל מי מקפיד על שמירת כשרות, וכ־80 אחוזים השיבו בחיוב. רוב התלמידים גם אמרו שהם שומרים שבת, אבל כשהוא שאל אותם האם הם דתיים אורתודוקסים, התלמידים היססו בתשובתם. "הם לא הגדירו את עצמם כמחויבים לשולחן ערוך", אומר ביטון, "אבל הם גם לא היו קונסרבטיבים או רפורמים. בספר האזרחות הם פשוט לא היו קיימים. הם היו שקופים".
אקו"ם