אירופה מנסה להביס את טראמפ בהורדת ידיים
אירופה מתנהלת בנימוס מגוחך מול הטרור, ההגירה וקשיי הכלכלה, ורק מול הנשיא האמריקני היא נזכרה פתאום להציב חזות קשוחה. ייתכן שיש היגיון מאחורי האמירה שטראמפ מבין רק כוח, אלא שבתחום הזה הוא מנוסה הרבה יותר מהאירופים
ביקורו של דונלד טראמפ גרם לאירופה להשתולל. הדלפות אמריקניות מפה ונאומים חריפים של הנשיא משם, הביאו אותה לוותר לרגע על המזג האירופי המפורסם שלה וערערו את שלוותה. היבשת מוכת הטרור ועכורת הכלכלה נדרשת להתמודד עם נשיא מעצמה שהממלכתיות ממנו והלאה, והיא מבקשת ליישר קו. היא לא תצא פראיירית. לא עוד. רק בתחילת שבוע זה היא התעמתה איתו בכמה חזיתות שונות. כשהיא עוד רותחת נוכח ההדלפות הקשורות לחקירת הפיגוע במנצ'סטר, מיהרה בריטניה להקפיא את קשרי המודיעין עם ארה"ב. לפחות לרגע. מאוכזבת מחילוקי דעות קשים בוועידת ה־7G, הצהירה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי "הימים שבהם היינו יכולים לסמוך על אחרים הגיעו לסיומם". למי שתהה למי מופנית הביקורת, מרקל התנדבה להבהיר: "גרמניה ואירופה אמנם יתאמצו כדי שהיחסים עם ארצות הברית ועם בריטניה יישארו טובים, אך עלינו להילחם למען גורלנו שלנו".
נשיא צרפת עמנואל מקרון הגדיל לעשות, כשפתח בקרב הורדת ידיים מול הנשיא המתארח בבריסל, ורץ לספר לחבר'ה. לחיצת היד הממושכת מדי והנחושה להכאיב, הבהיר לתקשורת בארצו, לא הייתה תמימה. "אתה חייב להראות שלא תיכנע, אפילו סימבולית", אמר. לא היינו צריכים להמתין לנקמתו הברוטלית של טראמפ, שמאוחר יותר באותו יום לפת את ידו של נשיא צרפת, כדי לדעת שלפנינו מחזה מעורר רחמים. מקרון טען בריאיון ל"ז'ורנל דה דימנש" שחשוב שלא להיראות כ"טרף קל", אבל אם להתנסח בלשון המעטה, קשה לומר שהישג כזה נרשם לטובתו של הצרפתי הכחוש מול הבולטות הבלתי אמצעית של הנשיא האמריקני.
אירופה ההמומה עדיין מהשחקן החדש בזירה הבינלאומית לא מצליחה להביך באמת את טראמפ. לא משום שקשה למצוא סיבות טובות להביך אותו, אלא משום שהאיש מספק את הסחורה בעצמו ומבהיר שכל שאר העולם פשוט קטן עליו. כרגע נראית אירופה כמו ילד חסר אונים שמתעקש לצרוח מרדודי 150 סנטימטריו על הבריון השכונתי שמיתמר לו לגובה מטר תשעים. וזה כוחו של טראמפ, המתעקש לשמר פוזה של בלתי מנוצח. כשהוא מצטט את איינשטיין או את לינקולן הוא לא נתלה באילנות גבוהים, הוא מביט אליהם מלמעלה כמו שמש מתנשאת ששולחת קרני חום לאזור שנראה לה, ואומר: "אני מסכים".
עם כל הכבוד לביקור האינטימי שלו בכותל המערבי, לטראמפ אין אלוהים. הוא מנצל במות ונאומים רשמיים כדי לתקוף ולהדוף, ולא טורח לעטוף מסרים חריפים בצלופן של הליכות ונימוסים. הוא לא מהסס לנצל את טקס חנוכת המטה החדש של נאט"ו בבריסל כדי לעקוץ את בנות בריתו ולשאול כמה עלה הבניין האדיר הזה, נוכח החוב העצום של 23 המדינות החברות בברית נאט"ו לארה"ב. הוא לא מתרגש מביקור ראשון אצל ראש הרשות הפלסטינית, אלא מטיח בו ביקורת קשה וגם דואג שהיא תדלוף החוצה.
ייתכן בהחלט שיש היגיון מאחורי האמירה שטראמפ מבין רק כוח, אלא שבתחום הזה הוא מנוסה הרבה יותר מבעלי הברית האירופים שמתאמצים לתת לו פייט. אחרי שנים של הצלחות לא מבוטלות בתחום העסקי, יש להניח שטראמפ מכיר את כל הטריקים כדי לנפנף אותם במחי יד. אתה לא נכנס לזירת אגרוף מול מוחמד עלי, גם אם אתה אלוף העולם בקראטה. במילים פשוטות, אם אתה רוצה לשמור על אינטרסים לאומיים ואחרים, כדאי לאמץ שיטות פחות מביכות מול מי שהמציא אותן. כל מאמא מרוקאית מתחילה יודעת שלא מומלץ להכין למשפחת רובינשטיין גפילטע פיש כשהיא באה להתארח, אלא יש להפציץ בקוסקוס משובח. כל בלבוסטע מנגד מבינה שכאשר אבוטבול מחזירים ביקור, קוסקוס משקית זו לא התשובה הנכונה. במקרה הזה, אגב, גם אין מקום לגפילטע פיש בתפריט. לכו על טשולנט משובח. את טראמפ לא תצליחו להביך או להביס בהורדת ידיים. אולי אולי דווקא דרך הממלכתיות, ההליכות והנימוסים.
טראמפ הוא איש עסקים ממולח שלא אוהב שמשחקים איתו משחקים. תשאלו את אבו-מאזן. על פי פרסומים בארה"ב, שתיקה ארוכה ומביכה נרשמה בצד הפלסטיני בשבוע שעבר, כשנשיא ארה"ב הטיח בראש הרשות "רימית אותי בוושינגטון. דיברת על מחויבות לשלום, אבל הישראלים אומרים לי שאתה מעורב אישית בהסתה".
את עסקת חייו המדינית במזרח התיכון טראמפ מבקש לנהל כמו שניהל את אימפריית הנדל"ן שלו. ובעסקים כמו בעסקים, כשמישהו לא משחק לפי הכללים, טראמפ מוריד לו את הראש או לפחות קורא אותו לסדר. מול המצלמות הנשיא האמריקני היה מעודן יותר, והסתפק בהערה חדה שלפיה אי אפשר לעשות שלום כשתומכים בטרור. בניגוד לשמאל הישראלי ולקודמו בבית הלבן, טראמפ לא מוכן להעלים עין מהצדדים הפחות מחמיאים של הפרטנר לשלום. זה לא אומר שהוא מוותר על משא ומתן בין הצדדים, וזה בטח לא אומר שלא יַפנה לכיוון ישראל דרישות לוויתורים כואבים. אבל את כל אלה הוא צפוי לעשות תוך מבט מפוכח במציאות כפי שהיא. בלי הנחות לצד שהתרגל שוויתורים מוצהרים מראש הם התנאי הבסיסי שלו לשבת לדבר.
בשפה הזו דווקא יודעים לדבר גם בעברית, לפחות בימין הישראלי. לתוך המשבצת הזו ביקש בשבוע שעבר להיכנס יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, כשדיבר על "שלום של ימנים", כזה שבנוי על אינטרסים הדדיים ומניח ליונים הלבנות לפרוח למחוזות פחות עוינים; שלום שלא בונה על רצונו הטוב של האויב – ודאי לא כשהאויב הזה, בעיצומם של הסכמי אוסלו, מגחיך את האמון שניתן בו, מפוצץ אותו ומחורר אותו מתוכן ברגע שנתנו לו לאחוז ברובים. תוכנית השלום של הימין שמציע בנט, שלום כלכלי שמשאיר את האופוריה והבלונים לאחרית הימים, ודאי לא תסחוף את העולם המוסלמי כולו, אפילו לא זה המקומי, ובכל זאת יש בה בשורה ולו בגלל שבניגוד להסכמים הקודמים שהציעו כאן, היא מחוברת לקרקע. על אף שההצעה עלתה לאוויר כבר לפני שבוע, אין חשש שהיא תזכה לתמיכת אנשי השמאל. גם לו היו מסוגלים לוותר על טיעוני קפיטליזם חזירי שמחלחל למחוזות הכיבוש, קשה להניח שהם יצליחו להתגבר על החיבור בין המילים "בנט" ל"שלום".
אקו"ם