מה את היית עושה בנעליה של רבקי הישראלי?
זה הזמן לחבק את יהודה ורבקי הישראלי ולא לשאול שאלות. לחבק חזק ולקוות שאנשים ולבבות ימשיכו להשתקם. הזמן לחבק, לא לשפוט, לא להעביר ביקורת
שני אנשים יצאו לקרב באותו יום שישי השחור של צוק איתן, הקרב ברפיח. בין כל הלוחמים והגיבורים של אותו יום היו גם שני אנשים שיצאו לקרב וחזרו פצועים מאוד - איש ואישה, יהודה ורבקי.יהודה הישראלי נפצע אנושות במלחמה, רבקי אשתו נפצעה איתו. אישה-נערה, בתחילת שנות העשרים של חייה, אמא לילדה ובהריון מתקדם. יהודה עבר תרדמת ארוכה, אינספור ניתוחים ועובר תהליך שיקום ארוך וקשה. רבקי עוברת פציעה לא פיזית ותהליך שיקום שכנראה לעולם לא יושלם. השבוע החליטו יהודה והוריו האצילים לעזור לרבקי בתהליך השיקום האישי שלה, להעניק לה גט ואיתו גם הזדמנות.
רבקי ויהודה הישראלי
צילום: מתוך פייסבוק
כמה קשה זה להיות רבקי. עם בשורת האיוב שהגיעה כשהיא בהריון מתקדם, עם ההתמודדות, הגעגוע והתקווה, ההכרה שמה שהיה כבר לא יהיה, האובדן והחוסר, התנפצות החלומות, הזיכרונות שנשארים רק אצלה, גידול הילדים והאחיזה האיתנה בחיים ובחיובי, תחושת ההחמצה של מה היה קורה אם, נקיפות המצפון של רעיה ושל אמא יחידה, הדילמות המטלטלות, וההחלטה לצאת, למרות הכל, לדרך חדשה. לנסות לפחות.
זה סיפור שקורע את הלב כמעט מכל כיוון. קשה לפעמים לראות את החיובי ואת נקודות האור. ועדיין, תנו לי להציע את נקודת האור העיקרית בסיפור הזה: משפחתו של יהודה. הוריו, איריס ודודי, והמעטפת הקרובה אליהם. משפחה שהכה בה הגורל הישראלי האכזר והיא ממשיכה להיות מגדלור של תקווה בתוך הכאוס, לא רק מגדלור אישי אלא לאומי.
כמה אמיץ היה מצדם לצאת למאבק מתוקשר על התאמת הבית של יהודה כדי שיוכל לחזור הביתה. הם ידעו שישלמו מחיר אישי ומשפחתי עצום ועדיין נלחמו בנחישות, בעוצמה ובאלגנטיות. כמה אמיץ מצדם לסייע במתן הגט הזה לרבקי, תהליך שהוא לא מובן מאליו, לא "לפי הספר" באופן אישי ומשפחתי. אבל הם בחרו להעניק לה הזדמנות לחיים חדשים, למרות הקושי העצום שכרוך בזה.
סיפורה של הארץ הזו. יהודה הישראלי
צילום: יהושע יוסף
איריס ודודי, תדעו שאנחנו מחזקים אתכם. איתי נמצאים גם מאיר, אביחי וראובן, שזכינו לסייע במעט בבניית הבית, ואיתנו המוני בית ישראל. אנחנו מסתכלים עליכם בהערכה. אתם מודל לערכים, אהבה ומשפחה, מודל להתמדה, תקווה, אומץ ואלטרואיזם. אתם עושים את ה-לא מובן מאליו.
זה הזמן לחבק ולא לשאול שאלות. לחבק חזק ולקוות שאנשים ולבבות ימשיכו להשתקם. לחבק חזק את רבקי ולקוות שתצליח להתחיל מחדש, איכשהו. לחבק חזק את המשפחה של יהודה ולעזור בכל מה שניתן. זה הזמן לחבק, לא לשפוט, לא להעביר ביקורת.
הסיפור הזה הוא פומבי, הוא מושך הרבה אמוציות ואש, כל אחד יכול להביע את דעתו, להקליד את המילים ולשלוח חץ דרך המקלדת. אבל זה הזמן לחבק. הסיפור של יהודה הוא פומבי לא בגלל הפוסט האחרון של רבקי אלא כי הוא שזור בציבוריות הישראלית ונוגע לה בנקודה הכי רגישה, בדילמות הכי קשות ובסיסיות.
מה את היית עושה אם היית בנעליה של רבקי? מה אתה היית עושה? לעולם לא נדע. או שכן, כי הסיפור של משפחת הישראלי הוא הסיפור של כולנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם