וונדר וומן האמיתית: גל גדות שייכת לכולנו?
האם השחקנית ההוליוודית המצליחה באמת שייכת לכל עם ישראל? האם מצבה המשפחתי של רבקי הישראלי שייך לכולנו? על השבוע שבו הפרטי והציבורי התערבבו ללא היכר
במהלך השבוע האחרון זכו החולפים בסמוך למגדלי 'עזריאלי' בתל-אביב לחזות בכיתוב מואר ענק שהשתרע על שניים משלושה המגדלים. על האחד נכתב המשפט "גאים בך, גל גדות", ועל השני "וונדר וומן שלנו".היוזמה הזאת נעשתה לקראת יציאתו לאקרנים של הסרט ההוליוודי 'וונדר וומן', בכיכובה של השחקנית הישראלית המצליחה. הפרובינציאליות של שני המשפטים הללו מביכה, אבל למבוכה כזאת כבר התרגלנו. ישראל הלוא רגילה להתרפס בפני כל מה שמגיע מהוליווד בפרט ואמריקה בכלל, כך שלפחות במקרה הזה, כשמושא ההתרפסות נולד בראש-העין, ניתן לראות בכך חצי נחמה.
אז "גאים בך, גל גדות"? מילא. למרות שלא ברור מי הם אותם אנשים גאים, ומה עליי לעשות במקרה קיצון שבו, נניח, איני חש גאווה מהופעתה של דוגמנית בת ארצי בסרט קיץ אידיוטי. גם להזכיר את העובדה שהיא מגלמת את וונדר וומן נשמע לי הגיוני, ובוודאי אם מדובר בעוד סוג של קדימון יח"צני שנועד לשגר את כולנו לבתי הקולנוע.
מה שתפס לי את העין במיוחד הייתה המילה האחרונה – "שלנו". מה פשר הלפיתה החונקת הזו, הכורח לכבול את הכוכבת ולהפוך אותה שייכת לכל מי שחי כאן, או לפחות לכל מי שנתקע בפקק הקבוע והאינסופי בעלייה ובירידה מנתיבי איילון?
גל גדות אינה הראשונה שמנוכסת לציבור הישראלי כולו, בין אם נשאלה לרצונה ובין אם לאו. מכבי תל-אביב הייתה "שלנו" בחורף, בקיץ, בסתיו ובאביב כבר בסוף שנות השבעים. גם גלעד שליט היה "הילד של כולנו", למרות שבאופן אישי לא קיבלתי עליו קצבת ילדים. בשנה האחרונה קיבל את התואר הנכסף – לפחות בקרב חלק מהאוכלוסייה הישראלית – החייל אלאור אזריה.
לגבי קבוצת כדורסל עוד אפשר להיות סלחני. בשממה הספורטיבית שישראל נתונה בה, הקבוצה הצהובה-כחולה באמת הייתה לפעמים תחליף לנבחרת ישראל, ובמשחקיה הונפו לא פעם דגלי הכחול-לבן. לא זו אף זו, עניין ה"שלנו" אף פעם לא הודבק לשחקן אחד אלא לקבוצה כקולקטיב, מה שהופך את כל העניין למעט נסבל יותר.
האם גל גדות היא אכן "שלנו"? במילה הזו יש מאפיין קנייני מובהק. אם משהו "שלנו", אז אנחנו יכולים להתייחס אליו ככזה, ובעצם אין לו יכולת קיום ממשית בלעדינו - כי הרי הוא "שלנו". אם קנינו רכב חדש, הוא "שלנו". גם דברים אמורפיים יותר, כמו מדינת ישראל, היא "שלנו". ברצוננו נפתחה ונהפוך אותה למקום טוב יותר, וברצותנו נעשה ההפך.
האם יש למי מאיתנו השפעה כלשהי על פעולותיה של גל גדות, על מחשבותיה, על מצב חשבון הבנק, על התסרוקת שהיא בוחרת לעשות בבוקר או על כל פעולה אחרת בחייה? מה העניין הגדול שיש לנו בניכוס חסר כל הביסוס הזה? מה בעצם זה נותן לנו?
האם גלעד שליט היה אי פעם "ילד של כולנו"? התנהלותו מהיום לאחר שחרורו משבי חמאס ועד עצם היום הזה מוכיחה שלא - וטוב שכך. הוא לא חייב לאף אחד מאיתנו כלום, ולא פלא שרבים התאכזבו מכך ששליט ג'וניור בחר לצאת מאור הזרקורים ולחיות את חייו בשקט. הרי עד לפני רגע היית הילד של כולנו, ומה זאת אומרת שהילד שלי נעלם ממש אחרי ששוחרר? בוא תגיד מה שלומך ומה היה, ולמה לא שלחת גלויה?
רבקי הישראלי הייתה עד השבוע אשתו של יהודה הישראלי, החייל שנפצע באורח אנוש מ'צוק איתן'. ביום שני האחרון רבקי שיתפה בדף הפייסבוק שלה את הבשורה ולפיה היא יוצאת לדרך חדשה. בדרכה שלה, בקצב שלה, במילותיה היא, בחרה רבקי לספר שיהודה העניק לה גט. רוב התגובות, צריך לומר, היו מעודדות ואמפתיות. כל מי שמעט שכל בקודקודו מבין את המצב המורכב, הבלתי אפשרי כמעט, שמולו ניצבה האישה האמיצה הזו יום-יום ושעה-שעה מאז שהישראלי נפצע.
אבל היו גם כאלה שחשו צורך להביע את דעתם הלעומתית כלפי הצעד של רבקי הישראלי. מה גורם לאדם להגיב תגובת נגד כזאת? מהיכן מוצאים לעצמם אנשים את הצידוק להניח את אצבעותיהם על המקלדת ולשחרר כלפיה טענות, מענות, ולעתים אף חרפות וגידופים של ממש?
התשובה נעוצה במילה אחת שבה פתחנו: "שלנו". ברגע שהיא בחרה לשתף את הדברים ברשת החברתית, יש לא מעט אנשים שמבחינתם חייה הפכו ציבוריים, שייכים לכולם, ל"שלנו". "מה אתם רוצים", התגוננו חלקם בפני האנשים שתקפו אותם, "הרי היא בחרה לפרסם זאת, שתדע להתמודד עם ביקורת". במילים אחרות: יהודה הישראלי, רבקי, נישואיהם והיפרדותם הם כולם נושאים "שלנו". לכל אחד מאיתנו יש זכות להתערב בו, להביע את דעתנו עליו, לשחרר איזה צקצוק פה ואנחה שם.
הרשתות החברתיות הכניסו את כולנו לבלבול. אנשים רבים – ובהם גם אני, אגב – מעלים תמונות משפחתיות ותובנות פרטיות כאלה ואחרות למרחב הציבורי. זה לא אומר שרכושנו, ילדינו, שכלנו וגופנו הפכו ציבוריים ושייכים לכולם. זה עולם חדש, עם כללי תקשורת חדשים, ומי שרוצה לחיות בו ולא להפוך אותו לאפוקליפטי, חייב לסגל את החוקים החברתיים החדשים השוררים בו, שנכתבים לפעמים תוך כדי תנועה.
הרשתות החברתיות מאפשרות לנו להגיד את הדברים שברצוננו להביע בדיוק כפי שאנו בוחרים - בלי מסננים, אין מסכות, ללא איפור של אולפני טלוויזיה או סד של שלושים שניות עד לרגע שבו צריך לצאת לפרסומות. לכל אחד מאיתנו יש זכות לעשות זאת מבלי לחטוף על הראש עביט של שופכין.
החבר'ה האלה, שיצאו השבוע נגד רבקי הישראלי, הם קודם כול מסכנים, ומסיבה אחת פשוטה: אין להם מושג איפה הם חיים. הם מנהלים חיים ברשת שהם לא מבינים את ההתנהלות בה, וזה בעיקר מעורר רחמים. כדאי שנפנים: אף אחד אינו "שלנו" - לא גל גדות, וגם לא רבקי הישראלי, ה"וונדר וומן" האמיתית של השבוע החולף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם