הר געש כבוי: כשההעתק של חמאס ישלוט ביו"ש
האפלה היורדת על הרצועה הייתה יכולה להימנע, אם שלטונות חמאס לא היו משקיעים את כל אונם ותקציבם במלחמה חסרת פשרות נגד ישראל. מי שחרד לזכויותיהם של תושבי עזה צריך לחשוב על היום שבו משטר אכזרי כזה יצמח גם ביהודה ושומרון
לא חטיפת שלושת הנערים, לא גופות הנעדרים וגם לא השבויים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד שבידי חמאס – אף אחד מכל אלה לא גרם לישראל להפסיק את הזרמת החשמל לעזה. עד שבא אבו־מאזן בשם העימות הפנים־פלסטיני וביקש לנתק את הכבל המטאפורי לרצועה, וישראל, כמהת הנקודות בזירה הבינלאומית, התקשתה להגיד לו לא. ויאמר נתניהו צוק איתן, ויהי אור. ויאמר אבו־מאזן אופציה למשא ומתן, וחושך על פני תהום. כמעט.
מעגל החשמל הבלתי נתפס הזה נסגר בקיץ 2014, אז בשם ההומניטריות סיכמו ישראל וחמאס על כמה וכמה הפסקות אש שיאפשרו הצטיידות בסיסית לתושבי עזה, שהיו זקוקים לה כאוויר לנשימה. בסופו של דבר מי שלקח נשימה קצרה וקפץ שוב לים הלוחמה היה ארגון הטרור הרצחני, שהפר את הפסקות האש בכל פעם מחדש.
בשעה שישראל, שנהנתה מעליונות צבאית ברורה, אפשרה לשנע מוצרים לבתי האזרחים בעיר ולתקן את רשת החשמל שניזוקה בקרבות, חמאס המשיך להילחם. באחת מהפסקות האש הללו תקפו מחבלים כוח של סיירת גבעתי שעסק באיתור מנהרות, והרגו את מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, את סגן הדר גולדין ואת סמ"ר ליאל גדעוני. גופתו של גולדין, כמו גם של החייל אורון שאול, לא הושבו לישראל עד היום.
משפחתו האצילית של הדר לא ביקשה לשחרר מחבלים תמורת גופת בנה, ולא יצאה בהפגנות נגד ממשלת ישראל כפי שעשו אחרים לפניה. כל שביקשה הוא להפעיל לחץ כבד על חמאס – בין אם בזירה הבינלאומית ובין אם בהגבלה משמעותית של הזרמת חשמל לרצועה – כך שבַּמקום שבו החמלה אינה עובדת, יעבדו האינטרסים ויובילו להשבת הגופה. אלא שישראל אכזבה פעם אחר פעם את משפחות השבויים והנעדרים, הן באילמות מבוקרת בשיחות מול גורמים משמעותיים בזירה הבינלאומית, והן בהימנעות קבועה מהגברת הלחץ על פושעי המלחמה העזתיים.
בניגוד למה שמשתמע מדבריו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, הפסקת חשמל בעזה היא לא דבר פעוט שאפשר לפתור בעזרת גנרטור מקרטע שמחזיק את בית הקפה עד לשעות הלילה המאוחרות. המצב הקשה ברצועה, שבה חיים כ־1.75 מיליון תושבים, הוא אמיתי ויסודי. הוא לא פוגע באום־עבדול שמתקשה לעשות פן לקראת אירוע בערב, ולא באבו־מחמוד שמתבאס שהתמי 4 לא עובד לו. אספקת חשמל שמצומצמת לשעות בודדות במהלך היום, פירושה שאין ניסור ואין ריהוט; אין קדיחה ואין בנייה; אין צמיחה ואין כלכלה. יש עוני. הרבה מאוד עוני.
התלות הכמעט מוחלטת בגרמי שמיים, בנרות ובסוללות היא לא רק מדכאת, היא בעיקר מסרסת את אורח החיים הנורמטיבי בשלב מתקדם זה לבריאת היקום. אז איך אפשר לבקש לצמצם להם את אספקת החשמל עוד יותר? אפשר. משום שכסף ברצועה יש, הוא רק שבוי בידי חמאס.
עוד לפני שהיא פוגעת באויביה היהודים, התנועה הרצחנית הזו מתעללת בעמה שלה. מיליונים רבים מגיעים לידי שלטון חמאס ממסים שהוא מטיל על תושבי הרצועה; מיליונים רבים עוד יותר נתרמים לטובתו על ידי קטאר, איראן וגם תומכי טרור דוברי אנגלית. הכסף ישנו ובשפע, אלא שהוא שמור לחברי הארגון ולמקורביו.
זו לא רק פקידות מושחתת, זו בעיקר אידיאולוגיית דם ואש ותמרות עשן, שמשקיעה את כל־כולה בתשתיות טרור כדי שביום פקודה תשתחל שרשרת הפיקוד כולה לעזה של מטה, ותפקיר כהרגלה את עזה של מעלה להרס ולעוני. לא יעלה על הדעת להזרים את כספי משלם המסים הישראלי לטובת החיים השוטפים בעזה, בשעה שקברניטי המקום לוקחים את המסה הקריטית של התקציב ומשתמשים בו לצורכי פגיעה בשכנה היהודית.
בשעה שמדינות ערב עצמן יוצאות נגד הארגון ונגד בעל הבית הקטארי שלו, נראה שהגיעה שעת כושר למוטט את חמאס. אולם ישראל, המהוססת כהרגלה מחשש לחלופות שלטוניות, דוחה את גזרת החשמל ועושה רושם שהיא מחכה שרווח והצלה יעמוד לחמאס ממקור אחר לפני שהיא מורידה את השאלטר.
מרד אזרחי הוא כנראה הכלי היחיד שעשוי להפיל את שלטון חמאס, אולם הוא יעלה בדמים רבים. כך או כך, הוא דורש שינוי תודעתי עמוק וכמעט חסר סיכוי. חמאס, כידוע, מתעדפים תקצוב טרור על פני מערכות בריאות וחינוך, אבל הם לא מזניחים גם את התחומים האמורים. את התעמולה נגד ישראל הם מטמיעים בטיפול שורש כירורגי בתושבי הרצועה, ומשקיעים את כל אונם בחינוך אנטי־ישראלי ואנטישמי למהדרין.
כך קרה שתושבי הרצועה השונים שהתראיינו השבוע לתקשורת הישראלית, הצהירו על משבר אמון מול חמאס, אבל בכל זאת האשימו את ישראל. הארגון שמושל כבר 11 שנים בעזה לא קִיים בכל התקופה הזו מערכת בחירות דמוקרטית אחת לרפואה. למעלה מתשעים אחוז מאזרחי הרצועה מתעבים את חמאס ורואים בו מקור הרע והרעב, כך טען אחד התושבים, ובכל זאת סיכם את דבריו בהאשמה גורפת כלפי ישראל כאחראית למצב. ככה זה כששלטון הטרור מגובה על ידי ארגוני זכויות אדם, שמתאמצים לשכנע את העולם כי רצח אישה בידי בעלה בעזה נעשה בגלל תסכולי הכיבוש, גם אם הכיבוש המדובר נסוג לפני 12 שנים למחסום כיסופים.
את כל הטוב הזה מבקשים מאיתנו להביא גם לגדה. סיפור הנסיגה האיומה מעזה לא מצליח להתריע את השמאל הישראלי מלדרוש נסיגה לגבולות 67'. כל איומי הימין התממשו במלואם – מאימת הטרור ועד לקשר הבלתי מתנתק אל רצועת הצפיפות והדמים. השלטון הדיקטטורי שבנה חמאס לא מחריד את מחנה השלום. גם לא החלטת הארגון לבטל את כל ההסכמים בין ישראל לרשות. גורמים המכנים עצמם לוחמי זכויות אדם מחרימים את מוצרי ההתנחלויות, לוחצים על מדינות העולם לפגוע בכלכלת ישראל, אבל מעלימים עין מזכויות האדם ברצועת עזה, שנכתשו כליל ומלמדות היטב על שעתיד להתרחש ביהודה ושומרון אם ישראל תיסוג מהם, עם או בלי הסכם.
בלב הקונצנזוס של מדינת ישראל תאבת־החיים מבקשים מאיתנו לגדל חיית פרא שלא מצייתת לשום חוקים, למעט שנאה תהומית לישות הציונית. עזה אולי לא נהנית מאספקת חשמל שוטפת, אבל היא מצליחה להבהב כנורת אזהרה בוהקת מפני מה שעלול להתרחש בלב הארץ, בין נתב"ג לבת־חפר, בין מודיעין לבית־שאן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם