ראשי » חדשות » דעות

למה אני דואגת תמיד לכולם ואף אחד לא דואג לי?

איך זה שאני מבטלת פגישה בלי לחשוב פעמיים כי הילד עם חום, אבל לא מרשה לעצמי לקחת פסק זמן כשדווקא אני זו שחשה ברע?

הייתי אמורה לשלוח טור. כבר שלשום. אבל יש לי דלקת עיניים. הבקטריות של הילדים לא מתחשבות, לא בהיריון ולא בעומס ולא בלוח ההופעות. כל אמא מכירה את זה, את נאבקת במתקפת וירוסים ושלשולים בבית. עברת יומיים גיהנום עם ילד אחד, את מתחילה לראות את האור, ואז זה עובר לילד השני. עוברת ילד ילד, מרחמת, מכבסת. לא ישנה, לא שקטה, לא עובדת. מכונה. עד שזה תוקף אותך.

זה התחיל בשבת בבוקר, כבר אז הרגשתי את העיניים מציקות. אבל עזבתי את זה. חיכיתי למוצ"ש ומרחתי סינטו בעדינות של פועל שעושה שליכט על בית בבנייה. בחתימות שבוע הספר באותו הערב הקפדתי להצטלם בלי שיראו את עין ימין. לא־צולם־לא־היה וטודו בום. בלילה בין שבת לראשון דמעתי, אבל ייחסתי את זה להתרגשות ממפגש עם מישהו שלא ראה אותי עשרים שנה וזכר שאני אוהבת בייגלה עגול גדול שרוף עם שומשום והביא איתו שניים. מצד שני, בואו נודה שבמצבי, גם אם מישהו היה אומר לי שהוא זכר שאני אוהבת רוגלך עם עמבה והיה מביא איתו, הייתי בוכה מהתרגשות ומאמינה.

בראשון היו לי המון מטלות, אבל מי חשב לבטל. נלך לרופא כבר בשני או מתישהו. לשים עדשות מגע זאת לא אופציה, לשים משקפי שמש בלי עדשות מתחת - סכנת נפשות. אז בנוהל משקפיים המשדרות: הי, אני רזה כמו תיאה ליאוני ב"מזכירת המדינה" ובואו נתאפר פשוט, זה הגיוני. גם נכריח את עצמנו להיראות נורמלי, וגם נעביר את הדלקת בעזרת מסקרה מעין ימין לעין שמאל.
 
אז לא ויתרתי על אף משימה ועל אף פגישה. נסעתי למרכז ולדרום ואז לדרום הדרום. בהתחלה הקפדתי לנגב את העיניים בטישו, בסוף התייאשתי ועברתי לגב כף היד. אחרי הסוף, תקועה בעבודות בכביש שש, ניגבתי עם האצבעות והשחור שמתחת לציפורניים, וכבר לא ידעתי אם אלו דמעות מחלה או דמעות רחמים עצמיים.

באתי הביתה והאשמתי אותו בהכול. הוא, שהכול אצלו בנתיב אחד, קדימה. שלהיות אבא זה מקסימום עוד ועוד משקל בבגאז', לפעמים מאטים את הקצב. לעומתי, שמרגישה כל הזמן במעגלי תנועה במקרה הטוב, מטולטלת בדרך עפר במקרה הרגיל, או פשוט תקועה בעבודות בכביש, כשהאלונית עם המגנום לא נראית באופק.

התחלתי לצעוק: מי, מי יטפל באמא? למה אני דואגת תמיד לכולם ואף אחד לא דואג לי? עוד לא נשמתי שתי נשימות והנה פתחנו בהרצאת טד הפופולרית שלי, בעלת הצפייה הבודדת ביוטיוב, הנקראת: "וכל זה עוד כשאני בהיריון". מילים רהוטות נמסו לתוך בכי מבולבל וקינוחי אף קטועים, על רקע העיניים שלי - שבשלב הזה נראו כמו עיני חייזר מפורק ב"אקס פיילס".

ומה שיפה, זה שתוך כדי שאני יורה והוא סופג, אני נובחת והוא מכיל, אני יודעת שגם בזה רק אני אשמה. כמה בקלות אני יכולה לבטל פגישה כי הילד עם חום, וכמה אני לא מרשה לעצמי אפילו רק לדחות משהו, כשברור שההודעה "יש לי דלקת עיניים ובצקת ודיכאון הורמונלי זמני" תתקבל באהבה והבנה. רק אני מעמיסה על עצמי עוד ועוד. מנסה לאזן ולדאוג לעצמי, אבל מבינה שאני לא מסוגלת להאט, פשוט לא יכולה. כי (ברוך השם וזה) כבר חצי שנה שאני או עייפה או מקיאה או במצבי רוח הזויים. נמאס לי להרגיש כל כך מוגבלת וכבדה. ורק אני יכולה לעצור, אבל אני לא.

אז עכשיו, בתור לרופא (כבר שעה וארבעים פה, תודה ששאלתם), אני יודעת שהבקטריות האלו, שדילגו בעדינות מנועם אליי, עשו לי טובה גדולה ועוזרות לי להאט. לבלום.

מה שיפה ומאזן ובריא בשואוביז עם ארבעה ילדים זה שגם כשאתה ממריא - אתה מיד מתאפס על עצמך. לחזור מהופעה מעולה כשהאדרנלין בשמיים ובמקום לחפש מקום לפרוק או להמשיך את ההיי, לצנוח לאט לתוך קיפול כביסה.

לחזור גמורה מנסיעה ארוכה אחרי שיצאת מוקדם וחזרת מאוחר, ולהיות זו שקמה אל הקטנה אחרי שרק הצלחתי להירדם. כי ייסורי מצפון וגעגועים, ולא נעים ממנו שכל הערב היה עליו.

ואת אמא, כל הזמן. חושדת שיש לך כינים כשאת רוצה להתגרד על הבמה או כמו עכשיו כשנדבקת בדלקת עיניים, שוכבת במיטה עם עיניים בוערות ומתמסכנת ומקנאה בכל הצעירות מהתחום, שיכולות פשוט להסתער קדימה.

העולם הזה נותן הרגשה כאילו אני בטרמפולינה. אף פעם לא יציב, כל יום מחדש מצריך מאמץ בשביל הקפיצה הבאה. אם תגיעי לגובה חדש זה תלוי רק בך. המשפחה היא הרשת והספוגים שעל העמודים, נותנים ביטחון. עוזרים לי לדעת את הגבולות של עצמי, אבל גם עוזרים לספוג את המכות יותר בקלות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס