מה שגיליתי על הקשר עם בת הזוג שלי, פתחי
זמן הפרסומות מספיק כדי לאכול בורקס, אבל לא טוסט; פקקי תנועה הם בעצם דבר נהדר; ואורן חזן תמיד יהיה זמין לשיחה. דברים שלמדתי בשנה הראשונה של שידור תוכנית יומית ברדיו
אני זוכר את הלילה שלפני התוכנית הראשונה. זה מאוד קלישאתי לומר שלא נרדמתי, אבל תמיד הייתי קלישאתי. אני זוכר איך הטרידה אותי השאלה איך לעזאזל אני עומד למלא מחר שעתיים של שידור. אני זוכר שהכנתי לי רשימות של כל מיני נושאים שבא לי לדבר עליהם. תרגלתי בבית עם סטופר, ואחרי שהקראתי לעצמי את כל מה שכתבתי, ודי לאט, עברו בערך ארבע דקות וחצי.
בבוקר חוויתי מיני־התקף חרדה. וכשאני אומר “מיני" אני משקר. אני זוכר איך בהתחלה שותפי לתוכנית נועם פתחי ואני היינו בוחרים שירים ארוכים במיוחד כדי למלא כמה שיותר זמן שידור בלי שנצטרך לדבר. לצערנו מתברר שיש גבול למספר הפעמים שאפשר לנגן את stairway to heaven ואת "פנקס הקטן".
אני זוכר איך הרגשתי אחרי הפעם הראשונה שהתביישתי להעלות בפני חבר כנסת שאלה קשה שממש רציתי לשאול אותו, ואיך הבנתי אז את ההבדל בין לכתוב על מישהו בפייסבוק ובין אשכרה לדבר איתו ברדיו. אני זוכר כמה טוב הרגשתי כשהבנתי שבסוף הכול אותו דבר.
השבוע סגרנו שנה לתוכנית “פתחי וזמרי בעם". זה היה מסע מטלטל, מצחיק, מרגש, מעצבן ומצחיק (כן נודניקים, פעמיים מצחיק). האמת? לא חשבתי שנחזיק מעמד שנה. כשפנו אלינו מרדיו דרום ומגלי ישראל אמרתי לעצמי שנעשה סיבוב של כמה חודשים, ננסה את מזלנו ונמשיך הלאה. אבל מאז הרבה מים זרמו בנהר ה־FM ומתברר שאנחנו עדיין על הרפסודה.
אחרי שנה אני יכול להגיד לכם שעם כל הכבוד לפרנסה, תוכנית רדיו יומית היא לא עבודה, אלא דומה יותר לזוגיות. ובזוגיות כמו בזוגיות אין כמו השנה הראשונה כדי לגלות כמה דברים על עצמך, על הקשר, ועל בת הזוג שלך. כן, פתחי, אתה בת הזוג. תתמודד.
אז הנה מה שגיליתי.
הפרסום ברדיו עובד. מאז שיש לנו תוכנית אני מזמזם כל היום הוא ג'ינגלים. אגב מישהו יכול להסביר לי מתי דלתות הפכו למוצר המפרסם ביותר במדינה? אין פה אחד שפתח רדיו לאחרונה ולא יודע לזמזם את המילים של “דלתות פנדור, סימן שלא התפשרתם".
אפשר לצחוק אלף פעם על דוד ביטן ואורן חזן, אבל תגידו עליהם מה שתגידו, הם לפחות לא מתחמקים מלדבר על כל נושא מתי שמבקשים מהם. אני לא תמים במיוחד, וברור לי שהם עושים את זה גם בשביל עצמם, אבל היי, המינימום שאני מצפה מנבחרי הציבור שלי זה לדבר.
באותו נושא: יש נבחרי ציבור שממש לא אוהבים לדבר. כן, יאיר, אני מתכוון אליך. ויש נבחרי ציבור שאוהבים לקשקש על כמה חשוב שיהיו גם קולות אחרים בתקשורת הישראלית, אבל ממשיכים לעלות כל הזמן רק באותם ערוצים מוכרים שהם יוצאים נגדם. כן, מירי, אני מדבר אלייך.
שעתיים הן המון זמן, אבל אם מורידים פרסומות, שירים, שיר פתיחה ושטויות שהשותף שלך להגשה אומר, נשארות רק 3 דקות.
ענף הייצוא המוביל של ישראל הוא חדשות. אין שידור שאני לא מודה בו לאל על שאני חי בישראל, ולא רק בקטע הפטריוטי הסחי הרגיל שלי. כמות החדשות שמיוצרת פה היא מטורפת. עזבו שבסוף, כשבודקים את הנושאים שהתווכחנו עליהם לפני רגע, מתברר שחצי מהחדשות הן פייק ניוז. בכל זאת, רחמיי נכמרים בכל יום על צמד השדרנים האיסלנדים פתחיסון וזמריסון, שצריכים לשדר שעתיים אקטואליה בכל בוקר.
בפינת “יורדים על העולם" בתוכנית שלנו, ישראלים שגרים במקומות אחרים על הגלובוס מלכלכים קצת על המקום שהם גרים בו כדי שנבין שזה סבבה לקטר אבל לא הכי רע פה. בפינה גיליתי שבלוקסמבורג אפשר לחכות חמישה שבועות לטכנאי שיחבר אותך לאינטרנט. חמישה שבועות!
פקקים מבאסים את כולם, חוץ משדרני רדיו.
גם הריאיון הכי מצחיק או סוער לא משתווה להזדמנות לנצל את הבמה מדי פעם כדי לעשות איזה מעשה טוב, ולסייע למישהו שממש צריך עזרה באמצעות מיקרופון ואוזניות.
אני מכור לאקטואליה וגם לפאן. אז המצאנו מילה חדשה, “פאנטואליה", כי כדי לקחת את העולם ברצינות רבה מדי לא צריך אותנו.
רדיו הוא כמו זוגיות טובה: כיף ממש, אבל חייבים לעבוד על הקשר, אחרת אתה לוקח אותו כמובן מאליו, ומכאן הדרך לרומן של המאזינים שלך עם מישהו אחר קצרה במיוחד.
כשאתה מגיש תוכנית זוגית, החלק הקשה באמת הוא להסכים על השירים. לפעמים יש הבדלים ממש גדולים בין הסגנונות שאתם אוהבים. במקרה שלנו, אני אוהב שירים ממש טובים ופתחי אוהב שירים ממש גרועים.
אנחנו מדינה שגם הסיפור הכי גדול בה מחזיק שבוע גג. טוב, במקרה של התאגיד חודש, אבל גם זה רק בגלל הבירוקרטיה. אנחנו מדינה עם היסטוריה ארוכה וזיכרון קצר, מדינה של היסטריות מתחלפות, מסלמונלה לפדופיליה לעמונה לתאגיד לצוק איתן לצוללות לתיק 2000 לשוברים שתיקה. בלי למצמץ: משגרים ושוכחים, צווחים ומתקדמים. העיקר שיהיה לנו על מה לצווח גם מחר.
כשאתה משדר עם מישהו במשך כל כך הרבה זמן, הכי חשוב שכל אחד יידע לתת לאחר את הספייס שלו. וכשאני אומר "ספייס" אני מתכוון להגיד “תשתוק קצת, פתחי".
למרפי יש ז'אנר שלם של חוקים לשדרני רדיו. אם משהו יכול להשתבש בשידור, סביר שזה יקרה. אם ממש בנית על מרואיין, סביר שהוא לא יעלה. אם ממש רצית לדבר על משהו, סביר שתשכח על מה. אז במקום לכעוס על מרפי, תן לו להגיש איתך. קח הכול באיזי, ואל תדאג, תמיד יגיע מחר. עד שטראמפ יחליט אחרת.
גם אם המרואיין נמצא על אי בודד, בחוף ים שקט, ואין אף אחד מסביבו, כשהוא יעלה לשידור הוא יהיה באוטו כשמסביבו כולם צופרים והוא מדבר איתך בדיבורית.
מפיקה טובה יכולה להשיג גם את אריק איינשטיין לריאיון, אם היא ממש רוצה.
שש דקות של פרסומות הן מספיק זמן לאכול בורקס, אבל לא מספיק זמן לאכול טוסט. זה עלול לגרום ללא מעט מצבים שבהם אתה מספיק רק חצי טוסט, ואז חוזרים לשידור ואתה מוצא את עצמך בוהה במשך עשר דקות של ריאיון עם בצלאל סמוטריץ' בחצי הטוסט שלא הספקת לבלוס. כשאתה נפרד ממנו עלול להיפלט לך “תודה, ושיהיה לך יום צהובה בולגרית".
בזמן שאני כותב טורים על רדיו - קלמן, סג"ל ורזי גונבים לי את כל המרואיינים השווים. אז יאללה, זזתי לעבוד. בינינו, נראה לישגיליתי לכם מספיק. ניפגש בחגיגות השנתיים.
אקו"ם