ראשי » חדשות » דעות

פיגוע הנקמה בבריטניה: כוח זאת לא מילה גסה

"שימוש בכוח" נחשב בדורנו לפרימיטיבי, אך דווקא בסיס החשיבה של הנלחמים בגזענות היא זו שמתנשאת וגזענית. כדי ליצור חברה נאורה וחומלת, אירופה צריכה תחילה להרגיש בטוחה ובעיקר להישאר בחיים

במהלך יום צילום לאיזה סרטון ניגש אלי אחד מעוזרי הצלם, בחור תל אביבי צעיר וחביב ואמר לי: "את דווקא נחמדה יחסית לימנית, לא חשבתי שתהיי כזאת".

התגובה שלו לא הפתיעה אותי. יש די הרבה אנשים שאשכרה מאמינים בלב שלם שהימני המצוי לא יכול להיות אדם נחמד ועוד פחות מכך – אדם אמפתי עם יכולת לחוש חמלה.

ישבנו לשתות קפה בצד ושוחחנו מעט. הוא שאל כל מיני שאלות, אני עניתי, הוא הופתע בכל פעם מחדש ובסופו של דבר אמר – "וואו, אנחנו לא כל כך שונים באמת. ברוב הדברים אנחנו דומים מאוד בצורת החשיבה שלנו".

רציתי להשאיר אותו במצב הזה בדיוק, אחוות אחים בין שמאל לימין אבל לא הצלחתי להתאפק – "יש דבר אחד שאנחנו שונים בו מאוד", אמרתי לבסוף.

"במה אנחנו שונים?", הוא שאל.

"אני מאמינה בכוח", עניתי.

הבחור התחלחל וכל התקווה נגוזה לו מהעיניים והתחלפה בבעתה. יכולתי ממש לראות איך תוך שבריר שנייה התהום שבה להיפער וכל הסטריאוטיפים על הימין האלים והבלתי חומל שבו אל התודעה שלו ביתר שאת.
   
ידעתי שזאת תהייה התגובה שלו וידעתי מראש שזאת אבן הבוחן – שימוש בכוח. עבור הצעיר המערבי שגדל בערים הגדולות המילה "כוח" היא כמעט פשיסטית.

מדובר בדור שבע שהתחנך על ברכי המחשבה שכל בני האדם זהים, שכל ניסיון להבחין בין תרבויות הוא גזעני, שטבע האדם בבסיסו הוא פרחוני ומנצנץ ושאין אנשים רעים אלא רק אנשים שרע להם.

"שימוש בכוח" הוא מושג פרימיטיבי עבור הדור הזה, פרימיטיבי ולא נחוץ. אם יש אלימות אז חייב להיות דיכוי שעומד מאחוריה, החלש תמיד צודק כי אין דבר כזה "חלש" יש רק "מוחלש" וכשהמוחלש מתפרע זה רק בגלל שמישהו דואג להחליש אותו. המחליש יהיה בדרך כלל התרבות המערבית הקולוניאליסטית, כלומר אנחנו.

הפרדוקס הראשון בתפיסה הזאת הוא הגזענות. דווקא האנשים שנלחמים בגזענות מראים בבסיס החשיבה שלהם תפיסה מתנשאת במקרה הטוב וגזענית ממש במקרה הרע. מבחינתם המוסלמי רק דומה לבן אדם תבוני שאחראי למעשיו אבל הוא לא באמת כזה. 

בתוך האמפתיה והחמלה מסתתרת תפיסה לפיה הטרוריסט המוסלמי "נשאב" לאלימות, ולא בחר בה. כלומר יש כאן הפקעה ממשית של המוסלמי מיכולת לחשיבה תבונית, מיכולת להפעיל מצפון, מיכולת להבחין בין רע לטוב.

הפרדוקס השני בתפיסה הזאת הוא עניין השימוש בכוח – הכוח איננו פתרון, הכוח איננו מוסרי, הכוח איננו חומל, הכוח מיותר. אובמה, כנביא התפיסה הזאת, בחר לחזק דווקא את הציר השיעי על פני הציר הסוני המתון, וקרי סגנו הוביל את אותה מגמה בסכסוך בין הפלסטינים לבין ישראל.

מבחינת שניהם כל דבר עדיף על פני עימות חזיתי וכל הידברות או משא ומתן טובים יותר משימוש בכוח. התוצאה של ההימנעות בכל מחיר היא אחת – איראן גרעינית חזקה יותר והמזרח התיכון שותת דם.

הימנעות מכוח בשלב מוקדם תוביל לשימוש בכוח גדול יותר בשלב מאוחר – זאת כמעט אקסיומה והיא נכונה לגבי המזרח התיכון, היא נכונה לגבי איראן, היא נכונה כלפי צפון קוריאה והיא נכונה כלפי בעיית הפליטים באירופה.

ככל שהמערב יתמהמה מול ההתחמשות הגרעינית בצפון קוריאה, כך יותר אזרחים תמימים בסאול ימותו מהפצצה שמתקתקת כבר יותר מדי זמן. ככל שאירופה תהסס בין זכויות הפליט לבין הזכות לחיות ללא איום טרור – כך ימותו יותר אזרחים, מוסלמים ולא מוסלמים גם יחד.

אירופה נמצאת כיום בעיצומו של מלכוד 22 – מצד אחד הרצון להומניות נאורה, מצד שני נשים שעוברות תקיפות איומות ואזרחים תמימים שהופכים קורבנות לרצח.

המכונית של הנהג הבריטי שבאה לדרוס מתפללים מוסלמים שיצאו ממסגד ביום חגם היא בבחינת תמרור אזהרה ואות לבאות. כי הנה עוד מושג שיצא לחלוטין מהאופנה ובכל זאת קיים עדיין, וכנראה שלנצח, בטבע האנושי – מושג הנקמה.
   
בהעדר שימוש בכוח על ידי הנהגה אחראית ומסודרת  נוצר וואקום ואת הוואקום הזה יתפסו אנשים פרטיים. העובדה שבישראל אפשר למנות על כף יד אחת אירועי "תג מחיר" כמו זה שקרה אמש בלונדון רק מדגישה את האיפוק המזהיר של אזרחי ישראל. לבריטים לקח הרבה פחות זמן.

האתגר של האזרח האירופאי הממוצע הוא להתחיל להפנים שהטבע האנושי איננו מה שסיפרו לו ושבהרבה מאוד מקרים דווקא השימוש בכוח מידתי הוא הפתרון החומל.

האתגר של ההנהגה האירופאית היא להבין שכדי לייצר חברה נאורה וחומלת, החברה הזאת קודם כל צריכה להרגיש בטוחה ובעיקר להישאר בחיים. אי אפשר להיות חומל ונאור כשאתה מת.

החברה הישראלית הבינה ברובה את המסר אחרי הרבה מאוד שנים של שפיכות דמים וטרור, וזאת אגב הסיבה היחידה שבגללה הימין נמצא בשלטון. זאת גם הסיבה שהימין יישאר בשלטון בעשורים הקרובים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

גלית דיסטל אטבריאן

סופרת, פובליציסטית ואשת עסקים. הייתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "טווס בחדר המדרגות"

לכל הטורים של גלית דיסטל אטבריאן