ביקור קושנר: חמישה יהודים ודאגה אחת
כל הסימנים מראים שהאהדה של ממשל טראמפ לישראל עמוקה, ובכל זאת נתניהו מוטרד. השמרנות לא הולכת יחד עם הטלטלות שהדוד מעבר לים מזמן לו שוב ושוב
חמישה גברים יהודים בחליפות צולמו ביום רביעי מחייכים סביב שולחן קפה עגול. לכולם יש אנגלית מושלמת, כולם רפובליקנים שרופים, ארבעה מהם נולדו בארה"ב וכולם בילו בה את נעוריהם. זה היה יכול להיות שמוזינג מושלם, רק שכרגע הם משני צדיו של מתרס בלתי נראה. בנימין נתניהו ורון דרמר מהצד הישראלי; ג'ארד קושנר, דיוויד פרידמן וג'ייסון גרינבלט מהצד האמריקני. פרידמן אמנם יותר ימני לפרקים מנתניהו (הוא בנה בתים בבית־אל; נתניהו עדיין בהמתנה לבניית שכונת האולפנה) אבל כרגע הוא נציגו של ממשל שמאוד רוצה להשיג את הדיל הנחשק בין ישראל לפלסטינים.
ברק אובמה הכריז בתחילת כהונתו השנייה על מתקפת צ'ארם על הציבור הישראלי. מתקפת הצ'ארם של ממשל טראמפ על ישראל מוקדמת ועוצמתית בהרבה. הביקור של חתן הנשיא אצל משפחתה של הדס מלכא ז"ל היה מחווה אמריקנית נוגעת ללב; כך גם הציוץ הנזעם של דונלד טראמפ הבן נגד הסיקור המוטה של BBC בפרשת הפיגוע הרצחני בירושלים ("שלושה פלסטינים נהרגו לאחר אירוע דקירה"). בין אם זה מתוכנן ובין אם ספונטני, קשה שלא להשתכנע שהלב של הממשל הנוכחי נמצא במקום הנכון.
זו אולי גם הסיבה שנתניהו, אחרי הכול, לא שקט. כל ממשל אמריקני והדאגות שהוא מביא איתו. הדאגות שמביא ממשל טראמפ הן ממזגו הלא צפוי של הנשיא ה־45. כשמרן, נתניהו לא אוהב הפתעות, ובכהונה הנוכחית כל בוקר מביא בכנפיו הפתעה חדשה בטוויטר.
במסגרת הכאוס הכללי, בולטים גבולות הגזרה: ג'ארד קושנר הוא הסמן השמאלי. הגישה שלו קרה יחסית, חפצת דילים, במידה שעלויות העסקה של המתווך לא גבוהות מדי. השגריר פרידמן הוא הסמן הימני. לו היה הדבר תלוי בו, חבל על בזבוז הזמן. אבל זה לא תלוי בו כל כך, ולכן נתניהו עדיין מוטרד. לא מודאג עמוקות כמו בראשית ממשל אובמה והלחץ האדיר של אז, אבל מוטרד.
חבר בקבינט שהתבקש השבוע להסביר איך מכל הפינות המדממות שבעולם, נקלע ממשל טראמפ כמו קודמיו לעיסוק אובססיבי בפינת רמאללה־ירושלים, ענה במשל. במשך 350 שנה ניסו מתמטיקאים בכל העולם להוכיח את המשפט האחרון של פרמה. זו לא הייתה הבעיה הכי דחופה של המתמטיקה וגם לא הכי חשובה, אבל היא הייתה הכי אקזוטית; תהילת עולם חיכתה למי שיצליח לספק את הפתרון. כולם ניסו, וכולם חוץ מאחד התייאשו וזנחו אותה בשלב כלשהו. הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא משפט פרמה של הדיפלומטיה העולמית. טראמפ ינסה. לא בטוח שיש לו הקשב והריכוז שהיה לגאון הבריטי שהקדיש את חייו לסוגיה.
כשלמתנחלים ולימין היו תלונות על הנעשה ביהודה ושומרון בכהונת נתניהו הראשונה, הוא שלח אותם ללשכת שר הביטחון, שם ישב איציק מרדכי. איציק הוא הבעייתי, אמר להם. בכהונה השנייה לוהק לתפקיד אהוד ברק. מה אתם רוצים מאיתנו, אמרו בלשכת רה"מ לימנים הזועמים, ברק מרמה אותנו. בשנים האחרונות לוהקו לתפקיד לבני ולפיד ("הם מטילים וטו") או יעלון ("הוא ראש קשה, איש של המערכת").
עכשיו יושב בלשכת שר הביטחון אביגדור ליברמן, ואותו קצת קשה ללהק לתפקיד הזה. השבוע, כשנראה היה שאשמת קלקיליה מגולגלת לפתחו, הוא מיהר להדוף אותה בחריפות ולהבהיר שכולם, כולל ראש הממשלה, ידעו בדיוק במה מדובר. בדיון הקבינט המפורסם מספטמבר, אגב, זה נאמר לא פחות בחריפות. כשאחד משרי הליכוד מחה, השיב לו שר האוצר כחלון (שהצביע בעד): "אני עדיין זוכר איך ליברמן ואני הצבענו נגד ההתנתקות ואתם ברחתם וזגזגתם, אז אל תטיפו לנו".
ליברמן אמנם כבר בוחן אפשרויות אלקטורליות במרכז המפה, אבל הוא לא מתכוון להצטייר כיונה הצחורה של ממשלת הנִצים הנוכחית. בשבוע שעבר נרשמה התרגשות (נו, מסוימת. בכל זאת קיץ ואין חדשות) כששר הביטחון אמר שמעולם לא היינו כה קרובים להסדר.
שבוע אחר כך, בריאיון רדיו לעיתונאי יוסי אליטוב, הוא הבהיר ש"הוויברציות היו מוקדמות מדי". "תראה, קודם כול המילה שלום לא רלוונטית במזרח התיכון ולעולם לא תשמע אותה ממני. אני מדבר על הסדרים אזוריים, ואני חוזר ואומר: מעולם לא היינו כל כך קרובים להסדר אזורי עם מדינות ערב מתונות, ומעולם לא היינו כל כך רחוקים מהסדר כלשהו עם הפלסטינים".
הוא גם סירב לדבר על ריסון בבנייה: "מאז 1992 לא הייתה תנופת בנייה דומה. אתה יודע, אני כל יום עובר מירושלים הביתה אל תוך מדבר יהודה, לתוך נוקדים, וברוך השם אני מסתכל על כל מה שקורה בצד היהודי והלוואי שרק נמשיך ככה".
היו ימים שאיש התקשורת הבולט ביותר בישראל היה דוד ביטן. זמן המסך המצרפי שלו הצדיק ערוץ טלוויזיה נפרד. תחנות הרדיו היו צריכות להעניק לו טוסטר לחג, כי הקשר השידורי עם יו"ר הקואליציה כבר ביסס במלואם יחסי עובד־מעביד. יומן בוקר לא היה נפתח בלי כותרת, שבת לא הייתה שבת בלי "לכה דודי" וביטן יושב במתנ"ס עם מיקרופון בידו ואיתן כבל לימינו, משחרר כותרות.
לאן נעלם דוד ביטן? טוב, לא לגמרי נעלם. השבוע הוא הפציע לריאיון בערוץ 20, ובשבוע שעבר התראיין בגלי צה"ל. אבל ביחס לעצמו, זו כמעט סדנת ויפאסנה. האם ביטן הבין באיחור שאף אחד עוד לא הצטער על 400 ראיונות שהוא לא נתן? או שמישהו מלמעלה אותת לו להכריז על דום שתיקה?
צלצלתי למשעשע שביועצי התקשורת של הכנסת הנוכחית, יוסי טאטיקה, להתעניין אם ביטן סובל חלילה מדלקת במיתרי הקול. טאטיקה הרגיע אותי. זו הפוגה טקטית, הסביר. כל יועץ תקשורת צריך לזהות את הרגע שבו יותר זה כבר פחות, ולרדת למדרון אחורי. אז הוא ישוב? שאלתי בתקווה. בטח ישוב, השיב. רווח לי.
אקו"ם