מדהים, אלוהים פיזר פחות שכל בפריפריה
כל מי שמאמין באדם יודע שילדות וילדים חכמים ומוכשרים נולדים בכל שנה בכל עיר, רחוב ושכונה במדינת ישראל. אז מה קורה להם בדרך? הגיע הזמן לעשות מהפכה, לא פחות
חופש גדול שמח, קייטנות מהנות ובריאות לכולם ומקווה שאין יותר מדי שיעורי בית לחופש (מחקרים לא מוצאים כל יעילות של שיעורי בית). בזמן הפנוי של כולנו, אנחנו יכולים להתבונן על מצב המערכת, מצב החינוך בחברה הישראלית.מבט בנתוני מערכת החינוך מציג תמונה ברורה מאד: נערות ונערים בדואים, ערבים, מזרחים ו"סתם" פריפריות גיאוגרפיות וחברתיות - לא יודעים אנגלית ומתמטיקה. בטח לא ברמה שתאפשר להם מקפצה להשכלה גבוהה. הם מוציאים תוצאות רעות במבחני המיצ"ב, נושרים מבתי הספר, לא זכאים לבגרויות. אבל בכל אחד ואחת יש משהו מיוחד שמתאים לו וכך יצא ש"במקרה" ערבים, מזרחים ותושבי שכונות קשות זוכים לרוב בתי הספר לחינוך מקצועי.
אני מביט בנתונים ותוהה, האם אלוהים פיזר חוכמה, כשרון, חריצות לפי שיקולים גאוגרפיים ולפי המדד הסוציו-אקונומי של ערים, ואפילו הגדיל לעשות ובתוך ערים גדולות פיזר את כל הנ"ל לפי שכונות עם יותר כסף ושכונות עם פחות (וכמובן שלעוני יש צבע במדינת ישראל).

נפתלי בנט, הצלצול הוא בשבילך.
צילום: אבישג שאר ישוב
כל מי שמאמין באדם וכל מי שמאמין באלוהים וכל מי שביניהם וכל מי שלא זקוק לשום הגדרה כזאת יודע בליבו את האמת: ילדות וילדים חכמים ומוכשרים נולדים בכל שנה בכל עיר, רחוב ושכונה במדינת ישראל. אז מה קורה להם בדרך?
בדרך לחיים בוגרים הם עוברים במערכת החינוך שסוחבת איתה פערים ועיוותים של עשרות שנים. אי השוויון בין רשויות חזקות וחלשות מאפשר השקעה שונה בערים שונות. ההשקעה בילד באופקים, ודאי ברהט, למול ילד ברעננה או במועצה אזורית תמר, מגיעה לעשירית ואפילו פחות. ישנם מוסדות חינוך שגובים מההורים תשלומים גבוהים ובכך נותנים "פור" לילדים להורים עם משאבים. מבחן הפסיכומטרי דורש בעיקר הרבה זמן וכסף שלא תמידים עומדים לרשות הלומדים שצריכים גם להתפרנס תוך כדי. באוניברסיטאות ומכללות צריך להיות סטודנט "במשרה מלאה" ולמצוא עבודות שיאפשרו לשלם את שכר הלימוד והוצאות המחייה. כמובן שמוסדות להשכלה גבוהה אין בכל עיר ומי שנאלץ לגור מחוץ לבית צריך גם לשאת בעול שכירות דירה שמחיריה עולים ללא שינוי נראה באופק.

בי''ס בדואי בנגב. חוכמה וכישרון לפי שיקולים גאוגרפיים ולפי המדד הסוציו-אקונומי של ערים?
צילום: אלי דסה
אז מה אפשר לעשות? מהפכה. לא פחות. תיקונים קוסמטיים לא יועילו. להעלות את איכות ההוראה, באמצעות תמריצים משמעותיים למנהלים ומורים. בעבר היו כאלה, שנפסקו לאחר שנים מעטות. אין כל ערך לתמריצים לטווח קצר בלבד.
לבנות תקן השקעה בכל תלמיד שלא יורכב ממקורות שונים, משונים ולעיתים נעלמים. המדינה צריכה לתקצב באופן גורף את כל ילדי ישראל. במקומות שישנם פערים צריך להכריז על תכנית חומש ועשור לחיסולם ולהשקיע תקציבים, כוח אדם ופתרונות מערכתיים בצורה אינטנסיבית במקומות שהוחלשו, הוסללו והופגרו: הפריפריות, ערבים, מזרחים. יוצאי אתיופיה.
מה עוד? לבטל את הבחינה הפסיכומטרית וכך לתת הזדמנות משמעותית לתואר ראשון. תכניות מקומיות, במכללת ספיר ובמקומות אחרים לאוכלוסיות מוחלשות, מראות שעם מעט השקעה וליווי, גם מי שהגיעו עם נתונים גרועים, יכולים להתחיל ולמצות פוטנציאל גבוה.
מדובר במשימה לאומית עליונה. גדולה בהרבה משמירה פיזית על גבולות ועיסוק ב"איומים אסטרטגיים".
מורי ישראל הם ציבור מסור, אוהב ואידיאליסטי שבהינתן התנאים הנאותים יקח על עצמו את המשימה. מקבלי ההחלטות חייבים להיות שם כדי לתת את הדחיפה. נפתלי בנט, הצלצול הוא בשבילך.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg