ביקור מודי בישראל: גולת הכותרת של הזינוק המדיני של נתניהו
ביקורו המוצלח של רה"מ הודו לא רק מעמיד באור נלעג את תחזיות הבידוד אלא גם מרוקן מתוכן את תזת ה'ויתורים תמורת מעמד מדיני'. במהופך מנבואות הזעם כאילו ימיט על ישראל צונאמי מדיני, נתניהו קיבע בעולם את מעמדה של ישראל כמעצמה בינלאומית
גם אם מחר תסתיים מאיזו סיבה כהונתו של בנימין נתניהו, הוא את חלקו בסלע קיומינו חקק. במהופך מנבואות הזעם כאילו ימיט על ישראל צונאמי מדיני ובידוד דיפלומטי, נתניהו קיבע בעולם את מעמדה של ישראל כמעצמה בינלאומית ואת זה כבר אי אפשר יהיה לקחת ממנו.ביקורו השבוע בארץ של ראש ממשלת הודו, נארנדרה מודי, הוא כנראה גולת הכותרת של הזינוק המדיני הישראלי. הודו, כפי שתיאר כאן בשבוע שעבר, שגריר ישראל דני כרמון, הייתה לב הקרחון בקבוצת המדינות הבלתי מזדהות. החיבוקים החמים בין נתניהו למודי, המיסו אותו סופית. עד כדי כך שברגע של היסח הדעת, נתניהו הקר, המחושב, התועלתני והאנרגטי, אפילו הבטיח למודי שבקרוב יתחיל לתרגל יוגה. הרשו לי לפקפק.
רה"מ נתניהו וראש ממשלת הודו נפגשו בירושלים (צילום: לע"מ)
על כל פנים, ביקורו המוצלח של מודי לא רק מעמיד באור נלעג את תחזיות הבידוד אלא גם מרוקן מתוכן את תזת ה'ויתורים תמורת מעמד מדיני'. בניגוד לקדיחות הנשמעות מאז הסכמי אוסלו, כאילו נסיגה ישראלית מיו"ש תשדרג את מעמדה של ישראל בעולם, ביקור מודי סוגר מעגל המוכיח שאין קשר בין הדברים.

דניאל כרמון
צילום: Getty images
הראייה, לא רק עם הודו ישראל מציינת השנה 25 שנות קשרים דיפלומטיים, אלא גם עם שורה ארוכה של מדינות מזרח אירופאיות, אסיאתיות ואפריקאיות, ביניהן רוסיה וסין. כולן הקימו או שדרגו את קשריהן עם ישראל לפני רבע מאה, חודשים ארוכים לפני שרבין פרס ועראפת חתמו על ההסכם הנמהר במדשאת הבית הלבן.
כאז כן היום, אותן מדינות עושות זאת מאינטרסים שלהן ולא משום שהן רואות את העולם דרך חור המטבע הפלסטיני.

נתניהו ומודי
צילום: גדעון מרקוביץ
נארנדרה מודי, כפי שהסביר בחן ובחיוך רחב, מוצא בישראל שותפה בכירה לסיוע להודו בהתמודדות עם אתגריה הרבים. לכן רקם את הקשר עם ישראל ועם נתניהו ולכן בא לבקר. גם בשנות ה-90, כשכוננו הקשרים עם הודו ועם המדינות האחרות, קרה הדבר בעיקר בגלל נפילת הגוש הקומוניסטי. בניגוד לתזה הפרובינציאלית והמשוכתבת בחוגי השמאל, ליאסר עראפת לא היה שום חלק בתהליכים ההם. הפריחה התרחשה בימי יצחק שמיר, שהשבוע חלפו שנים מיום פטירתו, הרבה לפני אוסלו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בפגישת עבודה במלון המלך דוד
צילום: חיים צח, לע''מ
זה גם המכנה המשותף בין הימים ההם לזמן הזה. הקשיחות והחוזק שגילה שמיר, רק העלו את מניותיה של מדינת היהודים בעולם. ככה העולם, מכבד את הכוחניים, לא את הנחמדים. אז נכון שהסכמי אוסלו, וההתנתקות עשור לאחר מכן, יצרו גל אהדה קצר טווח באירופה המערבית. אבל, היו אלה רווחים ממונפים כמו אלה של הטייקונים. הם נגוזו במשבר הראשון.
הפטריוטים תוהים לאן נעלם הבידוד המדיני?
כשיאסר ערפאת הפר את הסכמי אוסלו והצית את האינתיפאדה השנייה, הקהילה הבינלאומית, בכלל זה המדינות החתומות כעדות על ההסכמים גינו את מהלכיה של ישראל להגנה עצמית. אפילו הידיד הגדול נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' בוש הבן, דרש מראש הממשלה שרון לעצור את מבצע 'חומת מגן'. הוא הדין להתנתקות. בעקבות הנסיגה מעזה יצאה ישראל למבצע 'עופרת יצוקה', אך זה הביא בעקבותיו את דו"ח גולדסטון, מהקשים באתגרים המדיניים שהיו לישראל מאז ומעולם. החיבוקים והנשיקות מאירופה נשכחו כלא היו.
תודה לאל, כל זה מאחורינו. נתניהו כיום, כמו שמיר אז, מקרין החוצה יציבות וכוח, וזה מה שהמנהיגים רוצים לשמוע. אז כמובן שלא כדאי ואי אפשר לוותר על אירופה, אבל מדינות העולם המתפתח באות לישראל לא משום שהיא מתפרקת מנכסיה אלא משום שאנחנו מגלמים בעיניהם את מה שאנחנו כבר הפסקנו לספר לעצמנו. סיפור הצלחה.
הטור המלא יתפרסם במוסף יומן של מקור ראשון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg