הכירו את הקומוניסטים הדתיים החדשים
העיקרון של "העסקה=ניצול=עבדות" הוא יסוד היסודות ועמוד כל החוכמות של הקומוניזם. מרגע שקיבלנו אותו, אנחהו מחויבים לקבל את כל התורה הקומוניסטית. רבים בציבור הדתי, מאמצים את העקרון הזה בחום ומשווקים אותו נגד ממכר בשבת. תגובה ליהודה יפרח
גילוי נאות: כותב שורות אלה נוהג לעתים, בגלל אילוצים שונים, לעשות קניות בשבת ב"טיב טעם". ועכשיו גיליתי, שלפי מאמרו של יהודה יפרח "בג"ץ המכולות: שבעת ימים תעבוד", אני סובל מתאוות שופינג בלתי נשלטת. תאווה, שבגללה עובדים אומללים סובלים מכך, שהם נאלצים לעבוד ביום המנוחה היחיד שיש להם.קודם כל, אם יש דבר שאני אישית לא סובל זו צביעות. אם ליהודה יפרח ודומיו יש בעיה עקרונית עם חילול שבת במדינה היהודית, בפרט של מרכולים פתוחים בשבת, ואם הם סבורים, שצריך לאסור בחוק חילולי שבת בפרהסיה, הם מוזמנים לומר זאת ישירות. אבל הם מבינים שלטיעון כזה יש פחות קונים, ולכן עוטפים את דבריהם במעטפת לכאורה נייטרלית של "חברתיות" ודאגה לעובדים.
הטיעון, לפיו פתיחת מרכול בשבת היא פסולה, בגלל שהיא מאלצת עובדים אומללים לעבוד ביום המנוחה היחיד שלהם, כדי לשרת אנשים תאבי שופינג, הוא מגוחך לחלוטין. נתחיל מהסיבה הפשוטה, שזה לא יום המנוחה היחיד - לפי החוק מי שעובד בשבת חייב לקבל יום מנוחה אחר במהלך השבוע.
נניח שאני אמור להרגיש אשם בגלל כל אדם, שעובד בשבת כדי לתת לי שירות. אז איך אמורים כולנו להרגיש כלפי ימאים, למשל, שלא רואים את הבית לא רק בשבתות, אלא שבועות וחודשים שלמים, כשהם נמצאים בהפלגות? אלה אותם ימאים, שכל הסחר הבינלאומי עומד עליהם. ומה עם טייסי חברות התעופה, שמבלים חצי מהזמן מחוץ לבית, בשביל שכולנו נוכל לטוס לחוץ לארץ? והדוגמאות עוד רבות. לפי טענותיו של יפרח אפשר היה לחשוב, שכל אזרחי המדינה עובדים חמישה ימים בשבוע משמונה עד חמש, והיחידים שמקלקלים את האידיליה זה עובדי "טיב טעם" האומללים שנאלצים לעבוד בשבת. בפועל, יש מקומות עבודה רבים במשק, מסוגים שונים ועם שעות עבודה כאלה ואחרות. בסופו של דבר, לעובד יש זכות לבחור באיזה מקום עבודה לעבוד.
וכאן נכנס הטיעון הבעייתי באמת של יפרח. כי הוא לא רואה את מעמד עובדי המרכולים כמו הטייסים או הימאים, שבחרו במקצועם מרצונם החופשי. למעשה, הוא רואה בהם עבדים, שנאלצים לעבוד בניגוד לרצונם. במאמר שלו חוזר הביטוי "עבדים" או "אריסים" לפחות ארבע פעמים.
למיטב ידיעתי, אין ביהדות, שיפרח מתיימר לחיות איתה כנר לרגליו, שמץ של דעה, לפיה מעמד של עובדים שכירים חופשיים יכול להיות שקול למעמד של עבדים. מי שהכניס את הקונספט הזה לחשיבה האנושית הוא לא אחר מאשר קרל מרקס, שהגדיר את הקפיטליזם כולו כ"ניצול של אדם על ידי אדם". לשיטתו של מרקס, הפועל השכיר הוא לא אדון לעצמו. זאת, משום שהוא עובד במסגרת שמתווה לו המעסיק, מקבל הוראות מהמעסיק, ועובד בשביל לספק רווחים למעסיק. הוא תלוי במעסיק לפרנסתו, ומקבל ממנו בצורת שכר רק חלק מן הרווחים שהוא ייצר, כלומר, תוצרי עבודתו של הפועל שייכים למעסיק. מכאן הסיק מרקס, שאין הבדל מהותי בין הפועל בעידן כלכלת השוק לבין האריס הפאודלי או העבד של העת העתיקה. הפועל הוא גלגול מודרני של האריס, שהיה בתורו גלגול של העבד.
הדרך היחידה להצדיק דעה כזאת היא על ידי ריבוי מלל רגשני, כי רציונלית היא מופרכת לחלוטין. עבד או אריס היה כבול כפשוטו מכוח החוק למעסיק שלו, שהיה הרבה יותר ממעסיק. הוא היה הבעלים של חייו לכל דבר ועניין. לכל עובד שכיר, לעומת זאת, יש את האפשרות להתפטר מכל מקום. זה ההבדל העקרוני שמשנה הכל.
ניסו פעמים רבות להסביר, שאם מכוח נסיבות שונות, למשל העוני המופלג שלו, העובד בפועל לא יכול לעזוב מקום עבודה מסוים שלא מוצא חן בעיניו, הרי הוא לא בן חורין. הטענה הזאת היא סילוף של עצם מושג החירות, כאילו בן חורין הוא אדם שאין עליו כל מגבלות שהן. זה מגוחך, כי ברור שכל אדם חי כל חייו בתוך רשת סבוכה של מגבלות ותנאים. החל מהנתונים הפיזיים עימם נולד, וכלה בכל מיני צירופי מקרים ומזל צרוף, שקרו לאדם אחד ולא קרו לאדם אחר. חירות משמעותה שכל אחד חופשי, בתוך המגבלות האלה, לבחור את דרכו בחיים.
לבחור עם אילו מגבלות להשלים ואילו לנסות לשנות, איזה סדרי עדיפויות לקבוע לעצמו, כמה מאמץ להשקיע בכל כיוון שבו יבחר. זאת בניגוד לעבד או אריס, שלא היו לו אפשרויות בחירה כלל, אלא היה כפוף באופן מוחלט לאדונו (כמעט) בכל פרט של חייו, לא רק בעבודתו.
בעוד שמרקס ניסה להוכיח, שהפועלים הם מדוכאים וכלואים במצבם בלי יכולת לשפרו, בפועל גם עניים יכולים, עם כישרון ומאמץ, להתקדם ולשפר את מצבם, ואף להגיע לעושר מופלג. דוגמאות כאלה קיימות סביבנו בכל מקום. וגם במקומות בהם דוגמאות כאלה הן מעטות, עדיין יש כאן הבדל עקרוני לעומת מצב של עבדים או אריסים. לאלה בהגדרה לא הייתה כל אפשרות לצאת מהמשבצת שאליה הם נולדו, ולא משנה כמה כשרוניים היו או כמה מאמץ היו מוכנים להשקיע.
לא קשה להבין, למה התעקשו כל כך מרקס וממשיכיו על המשוואה המופרכת "פועל=עבד", אם נראה מה הייתה האלטרנטיבה שהציעו. "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". קל לראות, שמדובר כאן במודל של עבדות מוחלטת וחובקת כל: כל אדם יקבל אך ורק מה שהוא צריך (כלומר, מה שדרג שולט כלשהו החליט שהוא צריך), ויעבוד בדיוק כמה שהוא יכול (כלומר, כמה שדרג שולט כלשהו יחליט שהוא יכול). מהמשוואה הזאת נעדרת לחלוטין המלה "רצון". במודל האוטופי הקומוניסטי אין שום מקום לרצון של אדם בחייו. בשביל לשכנע מישהו להתפתות לחזון כזה, היית חייב לשכנע אותו, שבעצם גם עכשיו הוא עבד, ושהחירות שלו היא רק אשליה.
העיקרון של "העסקה=ניצול=עבדות" הוא יסוד היסודות ועמוד כל החוכמות של הקומוניזם. מרגע שקיבלת אותו, אתה מחויב לקבל את כל התורה הקומוניסטית הנובעת ממנו. ומסתבר שיהודה יפרח, וכמוהו עוד רבים מאוד בציבור הדתי, מאמצים את העקרון הזה בחום ומרבים לדבר עליו ולשווק אותו. לכך יכולות להיות שתי סיבות: או שהם שמעו אותו כה הרבה, שספגו אותו לתוכם ובאמת מאמינים בו. או שהם יודעים שהוא הזוי, אבל מנצלים אותו לקידום האג'נדה שלהם, כי הם יודעים שלעקרון הזה יש פופולריות בציבור. כך או אחרת, זה מדאיג מאוד. כל ילד יודע שהשיטה הקומוניסטית נכשלה כשלון מחריד. אבל מסתבר שעקרונות היסוד של הקומוניזם חיים ובועטים בקרב ציבורים נרחבים גם כיום.
אקו"ם