קרבות היו"ר החדש: פירוק לפיד, לחימה בנתניהו
דרמה ענקית כבחירת אבי גבאי לתפקיד יו"ר לא קרתה מעולם בעבודה, לפחות מאז בחירת עמיר פרץ ב-2005. אי אפשר לקנא בו ובדרך שהוא צריך לעשות עד הבחירות, שיתקיימו אי שם ב-2019
מפלגת העבודה עשתה אמש (שני) את הבלתי יאומן ובחרה מנהיג חדש שהצטרף אליה רק לפני שבעה חודשים. אבי גבאי הגיע משום מקום, איש לא הכיר אותו ורבים עדיין לא מכירים אותו מספיק, אבל זה בדיוק החיסרון שהתגלה כיתרון. האלמוניות, הפנים החדשות והלא מוכרות, הדיבור הישיר ומראית העין של הפשטות הילכו קסם על חברים במפלגת העבודה שביקשו דמות חדשה ומרעננת על פני אלה המוכרים לעייפה.גבאי הצעיר יחסית (בן 50) גבר על עמיר פרץ המנוסה והוותיק שבאנשי הכנסת, וכפי שהתברר אתמול, ותיק מדי מבחינת הבוחרים. דרמה ענקית כזו לא קרתה מעולם במפלגת העבודה על גלגוליה השונים מאז נוסדה ב-1930, למעט פעם אחת: בנובמבר 2005 אז הביס אחד, עמיר פרץ שמו, את המנהיג ההיסטורי שמעון פרס.
אבי גבאי בנאום הניצחון
צילום: AFP
בבחירה של אבי גבאי יש מרכיבים של ייאוש ותקווה. ייאוש מכל המנהיגים הקיימים, שדרדרו את העבודה למספר חד ספרתי בסקרים, ותקווה שדווקא הוא אולי ינצח. לטובת התקווה הזו ויתרו חברי המפלגה על תכונות הכרחיות של מנהיג כמו ניסיון עשיר, רקורד מוכח, יכולת נאום טובה וקצת כריזמה. המצביעים החופשיים בעבודה, שרצו רוח חדשה, הפתיעו וגברו על כל המנגנון המפלגתי והארגונים החזקים: ההסתדרות, ועדי העובדים, הגמלאים, ראשי סניפים ותיקים ואחרים. הרוח החדשה הזו הוכיחה שהיא גם לא מתכופפת בפני מנהיגים לשעה, שהפסידו בסיבוב הראשון בפריימריז וכנראה שהפסידו גם את בוחריהם. יצחק הרצוג ואראל מרגלית קראו להצביע לעמיר פרץ, אבל התומכים שלהם לא שמעו להם, כפי שהתברר בקלפי.
גבאי: בלילה הזה בחרתם בי ואני אסיר תודה
אבי גבאי נבחר להנהיג את העבודה ולהביס בבחירות את בנימין נתניהו, אבל קודם לכן הוא צריך למשוך את המצביעים שעזבו את המפלגה שלו ועברו ליאיר לפיד. נאום הניצחון שלו, יש להודות, לא תאם את גודל השעה. גבאי הגיע לגני התערוכה עייף ומנומנם, לא התעלה, לא פרץ לחלל האוויר עם מסרים חדים וברורים, לא היה מיליטנטי וחד כמו שמצופה ממנהיג שזה אך נבחר. מנהיג הדור החדש, ההייטקיסטי, צריך לעמוד בקומה זקופה מול טלפרומטר, כמו ברק אובמה ולשאת חזון. במציאות של הפוליטיקה הישראלית נדרשים ממנו גם תוקפנות וציניות, כי עם קמפיין חיובי לא מנצחים שועל כמו בנימין נתניהו. בואו נניח שגבאי היה מתחיל את נאומו במשפט מתבקש: "הם צוללים ואנחנו ממריאים". הוא הרי היה מעיף את הגג.
מצביעי עבודה היגרו למחנה 'יש עתיד'. יאיר לפיד
צילום: מירי צחי
אי אפשר לקנא בגבאי ובדרך שהוא צריך לעשות מרגע זה ועד הבחירות, שיתקיימו אי שם בתחילת 2019 (אלא אם כן החקירות הפליליות יניבו תוצאות פוליטיות אחרות). גבאי מחויב לבנות הנהגה במפלגה, לאחד סביבו את חברי הכנסת הוותיקים בעבודה שלא נוטים לקבל לתוכם גוף זר (ראו מקרה: עמרם מצנע), ולהתמודד עם מכשלה קשה נוספת: הוא לא חבר כנסת. בהמשך הוא יצטרך ליצור חיבורים, לפרק את לפיד מנבסיו ואם יצליח בכל אלה, ילך לריב עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיש לו את השיטות שלו להפוך את הקרב ביניהם למאבק בין אריה ויתוש. גבאי ינסה לשדר ביטחון ולהוכיח שאם הצליח להפוך ליו"ר העבודה, הוא יוכל להפתיע ולהיות גם ראש הממשלה.
מילה אחרונה על הפריימריז. הרבה מילות ביקורת הושחתו על התהליך הזה, אבל אם העסק מתנהל כשורה מדובר במעשה דמוקרטי ראוי, עדיף עשרות מונים על הבחירה האישית או הוועדה המסדרת, שכל כך אהובים על לפיד, ליברמן וכחלון. בשיטת הפריימריז מגייסים את הפעילים, התחרות מפיחה רוח חיים בגופים שונים, ההתמודדות מושכת אליה תקשורת ומעירה את השטח, גם אם מדובר במפלגת העבודה. אסור לסכל את הפריימריז, ואם אפשר, אפילו לפתוח אותם כמה שיותר כי זו יכולה להיות הדמוקרטיה במיטבה, משוחררת ומאווררת, תחליף ראוי לדיקטטורה בחדרים סגורים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם