ראשי » חדשות » דעות

11 שנה ללבנון השנייה: שתי סטירות לחי מצלצלות

ערב מלחמת לבנון השנייה היינו בתחושת עליונות. ואז, ב-9:15 קיבלתי טלפון ממג"ד בגזרה: "חניבעל, יש לנו חטופים, בוודאות". המלחמה הזו עבורי היא זיכרון עמוק של זחיחות ויוהרה בצד גבורה

בדיוק היום לפני 11 שנים בשעה 9:15 בבוקר, קיבלתי טלפון מעודד, מפקד גדוד 82 של חטיבה 7, שבאותה שעה נלחם בגבול בצפון. "חניבעל, יש לנו חטופים, בוודאות", כך הוא בישר לי, ואני מיד פיזרתי את הפורום שבו נכחתי, עליתי על הרכב, ונעתי צפונה.

בדרך המחשבות התגלגלו, 'מלחמה, בטוח הולכת להיות מלחמה', נדברנו ביננו, אמנון מפקדי דאז ואני. אולם לא עברו דקות והתבשרנו שצוות טנק שלם ככל הנראה נהרג כתוצאה מניסיון ההסתערות לתוך לבנון, שתכליתו היה לנסות ולסכל את החטיפה.

שעות אחר כך מצאתי עצמי בביתה של משפחת מויסייב בעכו, מבשר להם על כך שבנם, גדי ז"ל, ככל הנראה אינו בין החיים. ומאותו רגע התחולל לו חודש של שכרון חושים.
 
ערב מלחמת לבנון השנייה היינו בתחושת עליונות, המושג "שלטנות בשדה הקרב" רווח בתכניות העבודה, לאחר שצה"ל הכריע את הטרור ביהודה ושומרון, ורמת הפיגועים נשקה לאפס. בעזה מחבלי חמאס התנפצו על הגדרות יום ביומו, ונכשלו במזימות האכזריות שלהם. כוחותנו שם, גדוד 77 בפיקודו של יאיר, סיכלו ללא הפסקה פיגועים שכוונו לעורף. התחושה הייתה שמאמץ הטרור נכשל. תם ונשלם.

ואז, שתי סטירות לחי מצלצלות פקדו אותנו, האחת מדרום והשנייה מצפון. חמאס הפתיע, שעה שמחבליו פרצו מתוך מנהרה מאחורי טנק של חטיבה שכנה, חיסלו כמעט את כל הצוות וחטפו את גלעד שליט. היה זה הלם. 'עשו לנו בית-ספר', כך חשבתי לעצמי, במקביל לכוחותנו שהוזנקו לשרשרת מבצעים בעקבות האירוע.

לא עברו שבועיים, והגיעה הסטירה המצלצלת מצפון. חטיפתם של גולדווסר ורגב. בתחילה פעלנו במבצעים קטנים, פעם במערב, פעם במזרח, ולאט לאט התגבר הקצב. בשלב מסויים הבנו שהעניין הולך ומסתבך, שעה שכוחות רבים זרמו לגזרה, כוחות שהגיעו מכל רחבי הארץ, אחד מהם הוא גדוד 75 בפיקודו של דן, שהגיע ממש מהגבול הדרומי.
 
אימון מינימלי וקפיצה למים הרותחים, זה מה שחוו הטנקיסטים שלנו. לא היה קרב שבו לא נדרשנו להוביל, לחלץ, לפגוע, לסכל, ולפנות. אני זוכר את מפקדי הפלוגות שלנו, עידן, ואלעד, פורצים בעוז לתוך קיני הצרעות של חזבאללה, פוגעים באויב, ומחלצים את נפגענו. אני זוכר את גבורת הלוחמים בחזית, בצד היהירות ותחושת שכרון הכוח במפקדות.

"פיתחו שמפניות" כך בישרו לנו לאחר הפצצת הדחיה. היינו בטוחים שזהו, נגמר. אבל המציאות טפחה על פנינו תוך שניות. אני זוכר דיווחים אופטימיים, ובצידם לחימה עיקשת, ללא הפסקה, ללא ריענון, כך אני זוכר את לוחמי החטיבה שזכיתי להיות סגן המפקד שלה באותה תקופה. כן, ללא הפוגה היינו שם, בשעה שכוחות אחרים נכנסו ויצאו, הטנקים שלנו רק נכנסו.

אני זוכר את רועי, מ"פ ההנדסה ושחר מ"פ השריון שביחד פרצו לנו ציר חדש, זוכר את השעות בהמתנה לפקודת ההתקדמות, אם יהיה עוד שלב או לא, זוכר את אודי אלוף הפיקוד, אדם חייכן ואופטימי, שהפסיק לחייך. ואת אותן 48 שעות אחרונות, שבהן התבשרנו שאפי מפקד גדוד בחטיבה שכנה נהרג, וחגי מח"ט הצנחנים התרסק עם המסוק. זוכר את הטנק המתפוצץ לנגד עיננו, ואת אלפי הלוחמים ועשרות הטנקים שנוהרים פנימה להעמיק את התקפה ולהעיף את חזבאללה מהגזרה.  

אני זוכר את ההכרזה על הפסקת האש, את הידיעה שאפי רק נפגע, שמח"ט הצנחנים לא היה במסוק שהתרסק. לא אשכח את גבורתם של המפקדים המדהימים האלו, שפעלו במשך יותר מחודש פנים מול פנים עם האויב ויכלו לו. הם נלחמו בשעה שאחרים חלמו. "חטא היוהרה", כך הטיח יאנוש, מח"ט 7 ביום הכיפורים, כלפי חלוץ הרמטכ"ל.
מלחמת לבנון השנייה עבורי היא זיכרון עמוק של זחיחות ויוהרה בצד גבורה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

אל''מ (במיל') רונן איציק |

אלוף-משנה במילואים, כיום חוקר יחסי צבא-וחברה.

לכל הטורים של אל''מ (במיל') רונן איציק |