אני אוהב אותך פלג, ילד חמוד שלי, אבל
הטור שלפניכם מתקתק להחריד ושופע אהבה לעולל אחד בן שנתיים. אבל תקראו בכל זאת, יש הפתעה בסוף
לפני חודש חגגתי יום הולדת שנתיים לבני פלג, הידוע גם בכינויו "העולל". באופן לא ממש מפתיע הקדשתי טור שלם, 914 מילה בערך, לקיטורים בלתי פוסקים על חגיגות יום ההולדת המתישות שלו. שירן, שפעם הייתה קוראת בשקיקה כל טור רגע אחרי שהעיתון מגיע, סיגלה לעצמה לאחרונה מנהג מבוגר במיוחד: היא חוסכת בכל פעם ארבעה-חמישה טורים ואז מבזבזת אותם ברצף. כך יצא שבשבוע שעבר היא קראה סוף-סוף את טור יום ההולדת, ורגע לאחר מכן זימנה אותי לסלון לשיחת נזיפה.
"אתה יודע שיום אחד הוא יקרא את הטורים האלה?!", היא זעמה. עניתי שאני מקווה בשבילו שהחיים יזמנו לו חוויות מרתקות יותר, אבל היא לא ויתרה ואמרה שאני צריך מדי פעם גם לפרגן לעולל באיזה טור חיובי, כדי שלא נצטרך לממן פסיכולוג שישכנע אותו כשיגדל שאבא כן אהב אותו, למרות שהוא ממש סבל כשנאלץ לשחק קוף שאיבד את אמא בהצגה בגן.
אז קוראיי היקרים, הטור הזה - אני מודה בכנות מלאה - הוא פחות בשבילכם ויותר בשביל פלג, עולל קטן שלי. אבל דיר באלאק אתם מפסיקים לקרוא כאן. יש בשורה קטנה בסוף הטור, אז תסבלו קצת, מה קרה.
אני אוהב אותך פלג, אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה התעוררתי אחרי עשר בבוקר. באמת, לא מצליח להבין למה לא בראו אתכם עייפים יותר, לפחות בשנים הראשונות. וכשאני אומר שנים ראשונות אני מתכוון ל־18 שנים ככה.
אני אוהב אותך פלג, אבל בחיי שאם אתה לא מפסיק לשאול על כל דבר בעולם "מה זה", אני מתחיל לחפש פנימיות. אני מבין שאתה סקרן - כנראה קיבלת את התכונה הנוראית הזאת מאמא - אבל חמוד, זה היה השלט של המזגן גם בפעם הראשונה ששאלת, לא צריך עוד עשר פעמים.
אני אוהב אותך פלג, אבל נמאס לי שאני לא יכול לאכול שום דבר טעים בשקט. אתה רואה אותי דופק טעמי? רוצה לטעום. רואה אותי מנשנש רביולי? רוצה לטעום. רואה אותי שותה מיץ תפוזים? רוצה לטעום. נשבע לכם שהשבוע הוא שיחק עם שירן בחדר אז הרטבתי אפרופו כדי שהוא יתרכך קצת ולא ישמע את הביסים.
אני אוהב אותך פלג, אבל הקול של ילדים בני שנתיים הוא פשוט זוועה שלא ברא השטן. מין שילוב בין צווחה של פיל, צפירה וציפי שביט. למה עד שמגיע הקטע הכיפי הזה שאתם לומדים לדבר, ואפשר אשכרה לנהל אתכם שיחה, אתם חייבים להישמע כאילו מישהו חונק חצוצרה?
אני אוהב אותך פלג, אבל אם אני רואה עוד פרק אחד של "סמי הכבאי" אני מצית את עצמי. בחיי שאני מרחם עליכם, הילדים של היום. במקום להתרגש עם “הלב“ או ללמוד מ"היה היה" אתם צריכים לצפות בסדרה על כבאי שהתכונה הכי טובה שלו היא שהוא "תמיד נותן שירות". כן, כי זה מה שילהיב ילד בן שנתיים, הזמינות של שירותי הכבאות.
אני אוהב אותך פלג, אבל אם אצטרך לנהל עוד שיחה אחת על ילדים עם איזו אמא משועממת רק כי בחרת להתנדנד עם הילדה שלה, אני קם באמצע הלילה ועוקר את הנדנדה. זה לא קל לי. נאמר בעדינות שאני חי כיום בשכונה שמבחינה סוציו־אקונומית היא הרבה מעל הליגה שלי. פשוט נפלנו על בעל דירה עם נשמה, אז בגן השעשועים אני רוב הזמן מבלה עם קבוצה של עוזרות בית פיליפיניות.
אני אוהב אותך פלג, ואני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדיך, אבל אם יש משהו שאיבדתי כשנולדת וטיפונת חסר לי זה לא זמן או שעות שינה, או היכולת לקבל החלטות ספונטניות. זו מין תחושה כזו - תקראו לה שקט, רוגע, חוסר דאגה. לידה של ילד קוברת את השלווה מתחת לאינספור מקומות שהוא עלול ליפול מהם, מכות שהוא עלול לקבל, דברים רעים שעלולים לקרות לו, ילדים עם נטייה לנשוך בגן, טרמפולינות מסוכנות מדי, ברכות עמוקות מדי, ים מלוח מדי. אז נכון, זה שווה את הכול. אבל זה לא אומר שאי אפשר להתגעגע.
אני אוהב אותך פלג, אבל נמאס לי מספרי ילדים. כשהיית בן שנה עוד הסתפקנו בספרים של שתי מילים לעמוד בערך, אבל עכשיו אנחנו עומדים על רומאנים לילדים שכוללים 3-2 פסקאות לעמוד. בהתחשב בכך שהמילים שאתה הכי אוהב להגיד הן “עוד פעם“, זה סיוט לא קטן.
אני אוהב את פלג מאוד: הוא לימד אותי להבין מה זו אהבת חינם. אני אוהב את העיניים הגדולות והסקרניות שלו, אני אוהב לראות אותו מפתח הומור משלו, אני אוהב שהוא מנסה להצחיק אותי אבל במקום שאני אצחק הוא מתפוצץ מצחוק בעצמו. אני אוהב שכשהוא כועס הוא מבליט את השפה התחתונה, ואז כשאני מנסה להצחיק אותו הוא מנסה בכוח לא לצחוק, ויוצא לו חיוך מוזר עם שפה תחתונה בולטת.
אני אוהב איך שהוא מתעצבן כשהוא רואה אותי ואת שירן מתחבקים, כי הוא רוצה שנכניס אותו לחיבוק. אני אוהב את זה שהוא לומד מילים חדשות, ושיש מצב שכרגע העברית שלו טובה יותר משלי כי הוא חוזר עם כל מיני מילים גבוהות מהגן. כשאני מוריד נעליים הוא מיד שואל אם “חלצתי“, למשל.
אני אוהב להבין פתאום את ההורים שלי יותר, להיזכר באינספור הרגעים בילדות שהייתי מעצבן במיוחד ולנסות לדמיין אותם מהזווית של אבא שלי. השם ישמור, אבא, מגיע לך פרס ישראל. או לפחות שאני אתקשר יותר.
אני אוהב אותך פלג, מאוד. ואני ממש מקווה שנהנית כמוני מהשנתיים הראשונות שלנו יחד. עכשיו תתאפס על עצמך ותעלה על בגדי עבודה. בכל זאת, יש לנו לא מעט משימות בתקופה הקרובה. הגיע הזמן לשתף: בקרוב מאוד ובעזרת השם (ההדתה נותנת אותותיה) תהיה לך אחות קטנה. ויהיה לך גם אח.
אקו"ם