ראשי » חדשות » דעות

פסיקת המזונות אכן מהפכנית, אך המאבק לא תם

פסק הדין המיוחל של העליון מודה לראשונה שהמדינה מפלה גברים, ושובר את המונופול של ארגוני הנשים על האפליה המגדרית. אך כדי להביא צדק, השופטים מנהלים שיח אפולוגטי על גברים חזקים ונשים מוחלשות ופגיעות, והשוויון בתחום מזונות הילדים עוד לא הושג

יותר סוריאליסטי מזה לא היה יכול להיות. בעוד אני יושב הבוקר (ד') בישיבה בכנסת על חזקת הגיל הרך, מאזין לחברות כנסת מסבירות כמה נשים מקופחות, סובלות ומסכנות וכמה הגברים אלימים ומאיימים, ולמה כל זה מצדיק להגדיר אבות כסוג ב' – אני מתחיל לקבל סמסים, ווטסאפים, שיחות והתראות בפייסבוק: יצא סוף סוף פסק הדין של העליון!

הו, פסק הדין הזה. כמה חיכינו לו. כמה לא האמנו שיגיע. שני אבות במשמורת משותפת עברו את כל המשוכה, הגיעו עד לעליון והמתינו שנים להתייחסות. מה הייתה דרישתם? "איננו רוצים להיות מופלים כגברים יהודים". והיום, בדיוק במקביל לאותה ישיבה איומה בכנסת שעסקה בהורות לאחר גירושים, התקבלה ההכרעה: "לא נפלה אתכם".
 
פסק הדין הזה אכן מהפכני. לראשונה מודה גורם רשמי של המדינה שהמדינה מפלה גברים. הוא לא מזכיר, כמובן, פסיקות שבהן הושארו אבות וילדים לחיי רעב; הוא נמנע מתיאור התוצאות המחפירות של האפליה הזו, שתיארתי בטור אחר, ושאני פוגש באופן יום יומי ברשתות החברתיות. אבל הוא מודה כי עקרון השוויון הכל כך חשוב נפגע, וכי כל הנימוקים האחרים אינם יכולים לבטלו. פסיקתה של השופטת עדנה ארבל, כי "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרה לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים" (וכן, האב המשמורן במקרה הזה חויב במזונות לאם הלא משמורנית) – לא יכולה להתקבל על הדעת במדינה דמוקרטית שהצהירה על עקרון השוויון כמורה דרך.

והוא לא רק מודה בזה, הוא גם קובע: "בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה".

רעידת אדמה, שינוי, שמחה גדולה. קצת מוזר שגברים בשנת 2017 צריכים לשמוח על שהמדינה החליטה לא להפלות אותם, ובכל זאת, הישג. במציאות אחרת התגובה המידית שלי הייתה שונה. אבל אני יושב בכנסת, ברקע צועקות חברות כנסת נגד הגברים האלימים, שולי מועלם מגרשת את כל האורחים מהוועדה כי היא טוענת לחשש לחייה – והכול במטרה למנוע את ההגדרה שלי – שלנו – כהורים בעלי מעמד שווה לאמהות, הראש שלי מתפוצץ מהשטחיות הכל כך רגילה שם ומהסחבת המתמשכת ("לא צריך למהר עם הביטול", אומרת ח"כ עליזה לביא, בדיוק כמו שאמרה בישיבה דומה ב-2013), ואני לא מצליח לעכל את העניין. גם פעיל כמוני צריך תנאים אופטימליים יותר כדי לקבל את בשורת הצדק. אבל גם אחר כך, כשהזמן שלי מאפשר לי לעיין במאה ותשעה עשר עמודי פסק הדין ובחוות הדעת של השופטים שישבו בדין, השמחה עדיין אינה מוחלטת.

רקע קצר, למי שאינו מכיר: משום מה דרשו המפלגות הדתיות בסוף שנות החמישים כי בתחום מזונות הילדים הדין המנחה לא יהיה החוק, אלא הדין הדתי. וכך, במקביל לחוק הקובע במפורש כי שני ההורים חייבים במזונותיו של הילד לפי הכנסותיהם כמו בכל מדינה תקינה, כאשר מדובר ביהודים, בנוצרים או במוסלמים, מורה את הדרך ואת גורלם של הילדים דין דתי מבוסס מגדר. בכל הדינים הללו, משום מה, הגברים מופלים. בדין היהודי, כאמור, האב חייב תמיד לשאת במזונות ההכרחיים של ילדיו.
 

 
בראשית שנות השמונים ביקש אחד מחברי הכנסת לבטל את האפליה והכניס לחוק סעיף נוסף שעוקף את תחולת ההלכה היהודית ומבקש לחייב את שני ההורים. אך בשל עבודת ניסוח מרושלת, ואולי גם בשל חוסר רצון, התיקון נתפס – שוב – כמתייחס רק למי שאינם יהודים, נוצרים או מוסלמים, בקיצור – לשלושה וחצי אנשים במדינת ישראל. לפני כמה שנים נודע לו, אגב, שהתיקון שלו אינו מיושם בבתי המשפט. הוא הופתע.

שלושים ושש שנים לאחר מכן, כאשר בני זוג מתגרשים, "הדין האישי" עדיין חל. עוול מתמיד, יום יומי ובלתי הגון – שמנע גם ממני, בעת שהתחלתי את הליך הגירושין לפני כשש שנים, להתמודד באופן שווה על היכולת שלי להיות הורה שותף לבת שלנו. העוול חל גם כאשר הנשים הרוויחו יותר, גם כאשר חלוקת זמני ההורות הייתה שווה, גם כאשר האב היה מעורב יותר. אבות שמגדלים את ילדיהם לבדם סובלים ממצוקות כלכליות קשות, ואם הגרושות בכלל מחויבות במזונות, אלו נמוכים משמעותית ממזונות שנפסקים לגברים. ייתכן אף כי הם עצמם יצטרכו לשלם להן מזונות "דמי אירוח". בפסק דין מהשנים האחרונות פסק השופט אריאל בן ארי כי לאם הפוגשת את בנה רק לארוחת שבת אחת לשבוע תועבר קצבת הילדים למימון הארוחה. היא כמובן לא חויבה במזונות.

זה אבסורדי והזוי, אבל משום מה נשמר לגבי זה קשר יחסי של שתיקה. הקדוּשה הגדולה של המושג מזונות ילדים והחובה האמתית והקיימת של כל הורה להשתתף בכלכלת ילדיו, יחד עם מונופול שיצרו ארגוני נשים על המסכנוּת ועל היותן מופלות מגדרית מול גברים פריבילגיים וחזקים – הביאו לטשטוש יחסי של הפגיעה האלימה הזו. עם הזמן, כמובן, היא הלכה ונפוצה. שלושים אחוזי גירושים זה לא דבר שאפשר להסתיר. הפעילות הציבורית שלי בנושא הביאה אותי להיכרות עם עשרות גברים ונשים מכל רחבי הארץ שספק אם הייתי מכיר אלמלא הייתי פעיל. וכך, למרות הכול, האפליה נודעה בשער בת רבים.

ובעוד אני מעיין בפסיקה של בית המשפט העליון ושמח ממיגור האפליה החלקי שהם ביצעו, אני קורא גם את מה שלא נאמר – שימור האפליה המגדרית עד גיל שש, שלא התייחסו אליה, הימנעות מהתייחסות ברורה למצב היותר נפוץ של זמני שהות שאינם שווים – מה קורה כשהאב נמצא יותר עם ילדיו? מה קורה כשהאם נמצאת יותר עם ילדיה?
   
אני קורא נרטיבים שגויים ומופרכים בפסק הדין עצמו – תפיסה של הגבר כמי שעשוי לדרוש משמורת משותפת כדי להפחית בדמי המזונות, בעוד לגבי האישה עצמה אין שום תהייה האם דרישת משמורת בלעדית נובעת מהרצון למזונות גבוהים; טענות בדבר "שליטה מוחלטת של הגבר במתן הגט", שמתעלמות מהסנקציות הרבות הזמינות למחוקק ולבית הדין נגד גברים סרבנים, מהאפליה לטובה של נשים סרבניות (הקבועה בחוק) ומאי היכולת להשפיע באמת על מזונות ילדים באמצעות סחטנות בתחום הגט; אני קורא איך כדי להביא את הצדק בתחום שפוגע בגברים ובילדים, שופטי העליון מנהלים שיח אפולוגטי שבו יש גברים חזקים ונשים מוחלשות ופגיעות, והאפליה אינה בעיה כה גדולה וניכרת לעין. חוסר הנחרצות שלהם בולט שבעתיים אל מול פסק דין אחר בן 25 שנה, שבו הם גם הכריעו לגבי אפליה בדיני משפחה שנבעה מהדת: פסק דין בבלי, שבו קבע אהרן ברק נחרצות שם כי אין להפלות נשים בחלוקת רכוש, אלא לפסוק לפי עקרונות השוויון. לא נרשמה שם אפולוגטיקה דומה.

כמי שפועל יום יום כדי לנסות לקדם אחריות הורית משותפת לאחר הגירושים על מכלול היבטיה, ברור לי כי המאבק עוד לא תם, אלא רק עבר משוכה: אפליה מגדרית לגיטימית בדיוק כמו אפרטהייד. הפתרון – ואני כותב זאת כחובש כיפה – צריך להיות מחיקה מוחלטת של ההלכה היהודית מהחוקים העוסקים במזונות ילדים – כמו שהציעה ועדת המומחים הקרויה ועדת שיפמן. כל עוד יש בדל של אפליה מגדרית בתחום מזונות הילדים – ופסק הדין הזה מותיר קרקע רחבה מאוד לאפליה – עדיין יש על מה להילחם. והדיון היום בכנסת, על הציר המקביל, הראה שנכונה לנו – ולילדים שלנו – דרך לא פשוטה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רן חורי

איש של מילים. תושב מעלה אדומים, נשוי בפרק ב' למירב, ומגדל יחד איתה את בִתו ובניה. פעיל חברתי בתחומי ההתחדשות היהודית והאחריות ההורית המשותפת.

לכל הטורים של רן חורי