עומדים על בריקדות: כולם היסטרים בהר הבית
הצבת גלאי המתכות בהר הבית בלי תיאום עם הווקף קבעה עובדות מסוכנות בשטח. עכשיו הסרתם תתפרש ככניעה, ואילו השארתם תגביר את השנאה. ככה זה כשפועלים מתוך היסטריה
מי שהסתובב על הר הבית ביום שני בבוקר נדהם לנוכח השקט והשיממון הגדול. שומרי הווקף לא היו שם, המתפללים המוסלמים נשארו בחוץ, וגם יושבי הבטל הקבועים על המדרגות ולאורך החומה המערבית נעדרו. "הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו", נכתב במגילת איכה לפני אלפי שנים, אבל התיאור תאם גם את תמונת הרחבה הענקית בהר, שבערה השבוע בחום הלוהט.
המציאות הזו שימחה מאד את היהודים שעלו להר. יהודה עציון, חבר המחתרת היהודית שתכנן לפוצץ את המסגד על הר הבית, חגג כאילו הגיעה הגאולה. "זהו יום היסטורי. ההרגשה מרוממת. זה לא קרה מאז מלחמת ששת הימים. השתחררנו מעדת העורבים שהקפידו שלא נתפלל. עכשיו אפשר ללכת בלי שמירת האויבים המוסלמים".
באתרי הימין השלימו את החיזיון של עציון וחבריו, וקבעו שאם חכמי הדת המוסלמים אוסרים על המעבר דרך המגנומטר, פירוש הדבר שישועת עם ישראל הגיעה מכיוון בלתי צפוי. בסערת הרגשות קצת נשכחו שני השוטרים הדרוזים, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן, שנרצחו בפיגוע הירי על הר הבית ביום שישי האחרון.
זו הייתה, ועדיין, פאטה מורגנה במיטבה. אשליה שהכול נראה מצוין, אבל בפועל המצב רק הולך ומחמיר ועומד שוב בפני פיצוץ דתי. מאות המוסלמים שמסרבים לעבור דרך השערים המגנטיים לא הלכו הביתה אלא הפגינו מחוץ להר בימים האחרונים, יידו אבנים ובקבוקי תבערה. שוטרים ומפגינים נפצעו. יום זעם הוכרז. מדינות ערב מחו נגד האלימות בהר הבית, כאילו שאת הפיגוע ביום שישי ביצעו יהודים נגד ערבים, ולא מחבלים ישראלים מוסלמים נגד שוטרים ישראלים־דרוזים. ביום רביעי נסגר המתחם לביקור יהודים שהפרו את הכללים על ההר, ועוד לא הגענו למבחן הגדול של היום.
ישראל נקלעה שוב למצב מביך, והכול בגלל ההיסטריה. אסור היה לרוץ ולהציב את גלאי המתכות האלה יום אחרי הפיגוע, באופן חד־צדדי ובלי תיאום עם הווקף. ככה לא עובדים. המדינה קבעה עובדות בשטח ונגררה לשיטתם של יהודה עציון, ארנון סגל וכל תנועות המקדש שמשחקות באש ומכתיבות סדר יום מסוכן.
הסידורים הרגישים על הר הבית נעשים לאורך כל השנים ביישוב הדעת, בסבלנות וגם בחריקת שיניים. רק כך מטפלים במצב בלתי נסבל במקום שיכול להצית עולם מוסלמי שלם. אי אפשר לשנות סטטוס־קוו בתוך חצי שעה. ותיקי ההר יודעים שהווקף המוסלמי הוא פרטנר. שותף בעייתי, אבל שותף שאפשר להגיע איתו להסכמים, גם בעניין הבידוק בכניסה להר. אבל אצלנו הכול נעשה בחופזה, בפאניקה, כאילו שהמוסלמים שלא החדירו נשק חם לתחומי ההר עשרות שנים, הולכים עכשיו להפוך את מסגד אל־אקצה למצבור תחמושת, בעקבות המחבלים מאום אל־פחם.
מה עכשיו? אם נסיר את המגנומטרים זה יתפרש כמו כניעה ללחץ, ויפגע בסימני הריבונות הישראלית על ההר. אם נשאיר אותם, המהומות יימשכו והמתח האלים יגבר. אם הפלסטינים יסכימו להשאיר את המגנומטרים, נגיע למצבים של דוחק וצפיפות בשערי הכניסה שרק יגרמו להתמרמרות ושנאה. "המוות טוב מהשפלה", צעקו המפגינים בשער האריות שלשום. זה לא מבשר טובות.
מישהו צריך לשאול פעם מדוע ירושלים, סמל דתי, רוחני וחברתי של שלום ואחווה, מסוכסכת ללא תקנה מאז שנוסדה. אולי בגלל הטעויות שעושים מנהיגי העיר לדורותיהם, וגם היום. בשלישי בערב התרגשתי לשמוע את ד"ר מירון בנבנשתי מכה על חטא ההחלטות שקיבלו המדינה והעירייה אחרי מלחמת ששת הימים. בנבנשתי היה סגן ראש העיר ירושלים, יד ימינו של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק והממונה על מזרח העיר בין השנים 1967־1977. אין רבים כמוהו שמכירים את ירושלים ואת מהות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שעליו הוא כותב ספרים ומאמרים קרוב ל־50 שנה.
בנבנשתי, היום בן 83, דיבר במכון ון־ליר באירוע לכבוד הספר החדש, 'אורשלים' של העיתונאי ניר חסון. הוא התייחס ל־64 קמ"ר ו־27 כפרים ערביים שסופחו לעיר אחרי המלחמה. "אני מלא צער ובושה", הודה בנבנשתי. "אחרי המלחמה היינו בתוך מסע ניצחון. התווינו את גבולות ירושלים ותראו מה גרמנו. טדי קולק החליט שהוא רוצה שדה תעופה בירושלים, סיפחנו לתוך העיר את קלנדיה וכך נוצר גם מחנה הפליטים שועפאט. בעצם פירקנו את העיר ולא איחדנו אותה".
"למה פירקנו את העירייה הערבית הירדנית שהייתה בירושלים?" שאל בנבנשתי. "הגוף הזה נבחר כחוק. קולק החליט שהם מפריעים לו. ישבנו במלון גלוריה, לקחנו דף נייר ופיזרנו את העירייה שלהם. מאז מנענו כל ניסיון פלסטיני להקים כאן כוח מייצג. אם אוכלוסייה של 400 אלף איש חיה בלי מנהיגות נוצר ואקום, ואליו נכנסים הקיצוניים. את התוצאות אנחנו רואים היום על הר הבית".
אגב מנהיגי העיר - ביום שישי, אחרי הפיגוע הקשה, הסתובב ראש העיר ניר ברקת עם שני אוטובוסים מלאים בפעילי ליכוד, והציג להם את מפעליו בירושלים. ברקת עדיין לא החליט כנראה אם לרוץ לקדנציה שלישית לראשות העיר או להתמודד בפריימריז הארציים של הליכוד, ולכן שומר היטב על שתי האופציות. הליכודניקים יבטיחו לו מקום ברשימה לכנסת, ואם לא, ההסכמים החדשים שחתם עם החרדים יבטיחו לו את ראשות העיר.
האירועים על הר הבית צריכים לפתוח זום רחב יותר על העיר. הפרדוקס כאן מדהים. רוב מוחלט של תושבי העיר הפלסטינים רוצים להישאר תחת שלטון ישראלי, אבל הם לא מכירים בו. מכיוון שכך, הפלסטינים דוחים את סימני הריבונות על הר הבית, ולא מוכנים למגנומטרים. אבל לא רק שם. בימים ששרר בעיר מתח לאומי, התושבים בצור־באהר למשל ניפצו את החלונות ושרפו את מתנ"ס מפעל הפיס שהוקם בשבילם במרכז הכפר.
מבחינת הפלסטינים ירושלים הייתה ונשארה עיר תחת כיבוש, וכך הם מתייחסים אליה. העיר הדו־לאומית הזו מעולם לא אוחדה בשטח ולא בלבבות. להפך. תחושת הקיפוח מגבירה את השנאה אצל כל פלסטיני שני. טעות לחשוב שהמהומות על הר הבית פרצו רק על רקע דתי או לאומי. זו גם מחאה חברתית. 78 אחוזים מתושבי העיר הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני. הם מרגישים צפיפות, הזנחה והתנכלות מצד העירייה והמדינה. לא מזמן נפוצה שמועה במזרח העיר כי מי שלא יצטייד בתעודת זהות ביומטרית יאבד את תעודת הזהות הכחולה. לא קשה לתאר את המראות והתחושה של 380 אלף פלסטינים מול סניף אחד ו־20 פקידים של משרד הפנים.
אבל הפלסטינים לא הולכים לשום מקום, למרות הכול. אם במערב העיר נרשמת הגירה שלילית, במזרח העיר נרשמה הגירה חיובית. אלפים רבים נדחקו לתוכה ונלחמים להישאר בה. שלושה מכל ארבעה עובדי בתי המלון בכל העיר הם פלסטינים, וכל נהג אוטובוס שני הוא פלסטיני. בבתי החולים בעיר כל עובד שני הוא פלסטיני, ומדובר על עובדים בכל הרמות: רופאים, אחיות, רוקחים, אנשי משק וניקיון. מצב כזה לא קיים כנראה בשום מקום בעולם: 40 אחוז מתושבי העיר מבקשים לחיות בה אבל לא מכירים במוסדותיה. איך יודעים? לפי שעה הפלסטינים לא מצביעים בבחירות לעירייה. לפי שעה.
ראש העיר הפלסטיני הראשון, אם וכאשר ייבחר, יתנקם במדינה ובעיר הזו על 50 שנות כיבוש והזנחה. השר ישראל כץ הגה לאחרונה חוק חדש וקצת מלאכותי שמנסה להתחכם עם המציאות המעיקה. כץ רוצה להרחיב את גבולות ירושלים עוד יותר, ולכלול בה גם את גוש עציון, אפרת, בית"ר־עילית, גבעת־זאב ומעלה־אדומים. העיר הענקית הזו תיקרא ירושלים־רבתי, ויהיה בה יתרון דמוגרפי ליהודים על פני הפלסטינים. הצעת החוק תובא לוועדת השרים לענייני חקיקה, אבל ראש הממשלה נתניהו לא יאמץ אותה, גם אם הוא תומך בה. התגובה הבינלאומית תרתיע אותו.
עכשיו נותר רק לראות איך יעבור יום השישי הזה במסגדים. עוד יום שישי בעיר השלום שרק מנציחה את המלחמה.
אקו"ם