הר הבית בידינו: הגיע הזמן להדתה של הסכסוך
אירועי הר הבית האחרונים מוכיחים שוב כי המרכיב הדתי בסכסוך חייב לעבור מצד הבעיה במשוואה, לצד הפתרון. לא מדובר בתוספת "צבע" לפעילות השלום המנומנמת במזרח התיכון, מדובר בתוספת כוח משמעותית והכרחית לכוחות השלום באזור
לפעמים, חשוב להביט לאחור, אל ההיסטוריה, כדי להבין את ההווה שלנו. אם אנחנו מסתכלים במאבק סביב השליטה בהר הבית, כאילו החל עכשיו, אנחנו יכולים לטעות ולחשוב שבסך הכל מדובר על סדרי אבטחה. הפיגוע בשישי האחרון בכניסה להר, הביא לסגירתו הזמנית ולהתקנת מגנומטרים לבדיקת המתפללים המגיעים לתפילות במסגד בהר. הוואקף, הממונה על שמירת המקום הקדוש למוסלמים, מתנגד להסדר החד צדדי ונאבק בהחלטות המשטרה. לכאורה, עוד פרק בסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך. למעשה, מדובר בלב הסכסוך ממש.מבט היסטורי קצר יכול לגלות לנו שתחילת הסכסוך, לפני כמאה שנים, על רקע הצהרת בלפור, נגע ישירות להר הבית. המופתי של ירושלים השתמש בהר הבית כסמל מרכזי, וקרא למאמינים המוסלמים להגן עליו מפני המזימה הציונית להשתלט עליו. זו הייתה תחילתה של הלאומיות הפלסטינית, כפי שאנחנו מכירים כיום. כעבור חמישים שנה, נכבש, יש שיאמרו שוחרר, המתחם על ידי ישראל. הרב הראשי של צה"ל, הרב גורן, שנכנס עם הצנחנים לכותל, הציע לפוצץ את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה, הצעה שלא התקבלה, אך שימשה השראה למחתרת היהודית של שנות השמונים שתיכננה לעשות בדיוק את זה. המטרה? להצית מלחמה כוללת, סוג של גוג ומגוג איסלאמי-מערבי, וניצחון ישראלי מוחלט.
תיעוד הפיגוע בהר הבית בירושלים ("אלקודס אוולאן")
הסיבוב המדמם ביותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, האינתיפדה השנייה, החל בהר הבית. ביקור אריאל שרון ז"ל, אז יו"ר האופוזיציה בהר, בסוף ספטמבר 2000, הצית את האש שהביאה, בשנות האינתיפדה, לאלפי הרוגים ישראלים ופלסטינים. גם "אינתיפדת הסכינים" האחרונה, החלה בעיר העתיקה וממשיכה שם, מסביב לשערי החומה והכניסה להר הבית.
ומה לגבי מערת המכפלה? עוד מקום מקודש ליהודים ומוסלמים, שהפך לאחד מסמלי הסכסוך, בטבח ב-1994, שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין, במתחם התפילה המוסלמי. לאחרונה, החלטה של אונסק"ו, שהכריזה על המערה אתר מורשת עולמי פלסטיני, הביאה לשורת גינויים וקיצוץ התמיכה של ארה"ב וישראל, באו"ם.
בעיניים חילוניות זה יכול להיראות תמוה. מעין ריב על פיסת אדמה, אליה נקשרים מיתוסים יהודיים ומוסלמים, בין כהני דת משיחיים מצטטי פסוקים. המנהיגים החילונים הישראלים, בעיקר הצבאיים, מקפידים להדגיש את הסכנה של הפיכת הסכסוך הטריטוריאלי והלאומי לסכסוך דתי. לסכסוך כזה, מוסלמי- יהודי, או מוסלמי-ישראלי, יש פוטנציאל הרסני בהרבה מהסכסוך המדמם, אך הנסבל בעיני רבים, שאנחנו מכירים.
מוסלמים מתפללים בכניסה להר הבית, לאחר שסרבו לעבור בעמדת הבידוק החדשה.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
המסקנה פשוטה, נכון? כמה שפחות דת, וכמה שיותר חילוניות, יובילו לפתרון הסכסוך. למעשה, ההיסטוריה לא תומכת במסקנה הזו. לאורך אלפי שנים, עמים וקבוצות אתניות מוצאות תירוצים מצוינים למלחמות חורמה נוראיות. ההשמדות הגדולות במאה העשרים, בגרמניה ובברית המועצות, נהגו והוצאו לפועל על ידי מנהיגות שראתה את עצמה חילונית, אתאיסטית ואפילו אנטי- דתית.
המסקנה היא אחרת: המרכיב הדתי של הסכסוך הוא מרכזי, ואכן משחק תפקיד בעייתי. ודווקא בשל כך, המרכיב הדתי חייב לעבור מצד הבעיה במשוואה, לצד הפתרון. תארו לכם, למשל, שאת המקומות הקדושים המשותפים, כהר הבית ומערת המכפלה, היו מנהלות מועצות בין דתיות. רבנים יהודים, מכל הזרמים. אנשי דת מוסלמים מגוונים, ואנשי דת נוצריים (לפחות בקרה של העיר העתיקה), המנסחים הסכמות ומגייסים את קהליהם, לטובתן. תארו לכם שהמרכיב הדתי שם יהיה כזה ששם דגש על האלוהים המשותף, ועל צלם האלוהים הנמצא בכל אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין.
תארו לכם שאנשי דת משמעותיים באזור, היו משמיעים קול לטובת כבוד הדדי והפסקת שפיכות הדמים. למעשה, יש אנשי דת רבים כאלה. והם אפילו מצליחים להשפיע לטובה, פה ושם. דוגמא מצוינת לכך היתה הפסיקה של הרב עובדיה ב-1979, שהיתה מרכיב משמעותי בלגיטימציה להסכם השלום עם גדולת האויבות של ישראל, מצרים.
לא מדובר בפולקלור או תוספת "צבע" לפעילות השלום המנומנמת במזרח התיכון. מדובר בתוספת כח משמעותית והכרחית לכוחות השלום באזור. מדובר, אולי, בשובר השוויון שכה נחוץ לכולנו.
אבי דבוש - חבר תנועת הפריפריות ואליעז כהן - משורר ופעיל שלום, חבר כפר עציון
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם