אסור לעשות ניסוי חברתי על גבם של ילדי האימוץ
למרות כל המשברים, האנושות טרם מצאה תחליף בדוק למבנה היסודי של אבא, אימא וילדים. את הניסויים החברתיים לא צריך לעשות על גבם של ילדים הזקוקים לאימוץ
בשכנות לבית הוריי התגורר לפני כמה שנים זוג חשוך ילדים. לאחר שכל טיפולי הפוריות כשלו הם הגישו בקשה לאמץ ילד, בלי לדמיין כמה מאתגר המסלול שהם הולכים לעבור: הם עברו מבחנים פסיכוטכניים ומבחני אישיות, מבחני הכנסה וראיונות צולבים שנועדו להעריך עד כמה הזוגיות שלהם יציבה ועתידה להאריך ימים. הם עזבו את דירת השניים וחצי חדרים שלהם לטובת דירה מרווחת יותר, כדי למלא את הדרישה שהתינוק המאומץ יקבל חדר פרטי משלו מהיום הראשון.
ההסבר לכך נמצא במספרים: אירועי הקיצון הדורשים מסירת ילד לאימוץ נדירים למדי בישראל. בכל שנת 2016 נמסרו לאימוץ רק 24 תינוקות. על ההיצע הדל הזה מתחרות הרבה מאוד משפחות של זוגות חשוכי ילדים. רק 53 מתוכם עברו את כל שלבי המיון, וזמן ההמתנה הממוצע הוא שבע שנים. זמן ההמתנה לילד עם צרכים מיוחדים אגב עומד על שמונה שנים, ובתור ממתינות 110 משפחות. כאשר כל כך הרבה מתחרים על כל כך מעט, המדינה יכולה לפנק את התינוק שגורלו לא שפר עליו ולברור בין החלופות, בשאיפה להעניק לו את התנאים האופטימליים להתפתחות. החוק מאפשר למסור ילד למאמצים שאינם זוג נשוי, אך רק בעדיפות שנייה.
השבוע הגישה המדינה את עמדתה, שביקשה לדחות את עתירת התנועה הרפורמית וארגוני ההומוסקסואלים בדרישה לאפשר להם לאמץ, והאדמה כצפוי רעדה. "הומופוביה", "איראן זה כאן" וביטויים דומים שטפו את הרשתות והאולפנים. שר הרווחה הודיע שישקול מחדש את עמדתו, והיועמ"ש ופרקליט המדינה הוציאו מכתב לעובדי הפרקליטות שכמעט הכריזו על מרד, ובו הסבירו בדחילו ורחימו שאת השינוי בחוק צריך לעשות במגרשו של המחוקק.
לא נצטט פה את המחקר הבריטי שקבע ששיעור הבעיות הרגשיות ולקויות הלמידה של ילדים הגדלים בבתים של זוגות חד־מיניים כפול מזה של ילדים הגדלים אצל שני הורים ביולוגיים (חפשו "מרק רגנרוס" בגוגל). גם לא את זה שהראה ששיעור הפרדות בין זוגות חד־מיניים גבוה בעשרות אחוזים מזה של זוגות רגילים, ולכן מסירת ילד למשפחה דו־מינית איננה רחוקה סטטיסטית ממסירתו למשפחה חד־הורית. למה לא אצטט? כי על כל מחקר כזה מישהו ישלוף מחקר שטוען הפוך.
ההצעה שלי פשוטה הרבה יותר: אנחנו יודעים מה זה משפחה של אבא ואימא וילדים. למרות כל הדרמות והמשברים שהיא מייצרת, האנושות טרם מצאה לה תחליף מוצלח יותר ב־5,777 השנים האחרונות. גם תורת ישראל בחרה בה במפתיע לאבן היסוד של החברה (לכו תדעו, אולי א־לוהים יודע משהו שאנחנו לא?). לעומתה, סצנת משפחות הלהט"ב היא עולל במונחים היסטוריים. עד כדי כך שהסוציולוגים והפסיכולוגים מתקשים לאתר למחקריהם מספיק ילדים בני שלושים שנולדו למשפחות כאלה.
הואיל ואין דבר כזה 'זכות' לאימוץ, אלא רק חובה קדושה על החברה לדאוג ליתומים ולתינוקות שנולדו למשפחות הרוסות - בואו נסכים שאת הניסויים החברתיים לא נעשה על גב האומללים הקטנים. בעוד יובל שנים לפחות נהיה קצת יותר חכמים ביחס להצלחת ההמצאות החדשות, ונוכל לפתוח את הנושא מחדש.
1.2 מיליארד שקלים. זהו הסכום הבלתי־נתפס שמגלגלת תעשיית הזנות בישראל, על פי הסקר הלאומי שערכו משרדי הרווחה וביטחון הפנים. כשמגדילים רזולוציה - ואני ממליץ לעשות זאת בסיור שטח עם אחד מארגוני הסיוע ב'דארקנט' המזוהם של דרום תל־אביב - מגלים עולם אפל, מלא סבל וכאב, ובעיקר עצוב מאוד. אין ספק שצמצום ממדי התופעה הוא משימה לאומית חשובה. לחוק הפללת צרכני הזנות של שולי מועלם וזהבה גלאון, שעבר השבוע בוועדת השרים לחקיקה, היה אפוא פוטנציאל להפוך לנדבך חשוב בתיקון העולם.
אלא שכמו בתחומים אחרים שנבלעו בחור השחור של השיח הרדיקלי, גם כאן נפלו 40 הח"כים שחתמו על החוק למלכודת שתוביל לתוצאה שונה לגמרי מהמצופה. תיכף נגיע אליה, אבל לפני כן נתייחס לטיעונים שעלו השבוע בשיח הציבורי סביב החוק. ההתנגדות לחוק מגיעה משני מישורים: העקרוני והפרקטי. על פי הטענה העקרונית, המגיעה בעיקר מחוגי הימין הליברלי אבל לא רק, כאשר מדובר ביחסים בין בגירים מבחירה - איסור פלילי איננו אלא כפייה של ערכים באמצעות החוק. "העמדה של הסנגוריה היא שככל שיש נשים שעוסקות בזנות מתוך בחירה, המחוקק לא יכול להתערב בזה", ניסחה זאת סגנית הסנגור הארצי, ד"ר חגית לרנאו.
למעשה, זהו סוג של 'מדינת הלכה', רק שה'הלכה' כאן היא הזירה שנהנית מיותר יחסי ציבור. אותן ח"כיות ממרצ שדחפו במרץ את חוק הזנות, ניהלו במקביל מאבק עיקש למען לגליזציה של סמים קלים. אף אחת מהן לא ניסתה לטעון שסמים מזיקים פחות מתופעת הזנות. אז למה ההבדל? ככה. כי בנקודת הזמן הנוכחית השמאל בעולם בעד סמים ונגד זנות.
הטיעון השני נוגע ליעילות המעשית של החוק, כפי שהבהירה לרנאו: "הפללת לקוחות לא תחסל את הזנות, אלא שבמקום להתקיים במרחב סמי־פומבי היא תעבור למחשכים. הזונות יהפכו ליותר מנוצלות, יותר פגיעות ויותר נתונות לאלימות".
כיהודים של תורה, טענת הימין הליברלי איננה מטרידה אותנו. "מעמידין אגרדמין בין למידות בין לשערים מפני הרמאין", נאמר במסכת בבא בתרא, ורש"י מסביר: "גוליירין (שוטרים) החובטין במקלות על פי השופטים לכל מי שאינו שומע". בעברית של ימינו: מדובר בקמעונאים המרמים את הלקוחות, והשלטון יכול להתערב כאשר נורמות של עוולות מוסריות משתרשות ויוצרות בור גדול ברשות הרבים.
ההלכה היהודית איננה ליברטריאנית קיצונית ואיננה דוגלת בחופש הפרט בכל מחיר. אלא שיש בעיה מעשית, שכן בהיעדר סנהדרין השאלה היא: מי קובע את המוסר? הניסיון העגום שלנו מלמד שלדינה זילבר אפילו 'מרימים לכיפור' - מופע מוזיקלי נפרד במימון פרטי - נחשב לעוולה מוסרית רחמנא ליצלן, ולכן בלית ברירה הפתרון הוא שכל השחקנים יוותרו הדדית על השאיפה לחנך את הציבור במקלות.
בנוגע ליומרה של החוק לחסל את הזנות - די היה לצפות לאחרונה באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה, שבה התארחה אישה המתהדרת בתואר "מטפלת" בבעיות האון הגברי. הסרטונים באתר האינטרנט שלה לא משאירים מקום רב לדמיון. ההבדל המרכזי בין השירות שהיא מציעה לזה של "מכוני העיסוי" מתל־אביב הוא המיתוג שלה כ"מרפאה אלטרנטיבית", מה שלא הפריע למארחים הנרגשים לקונן על 'השמרנות' ו'הצביעות' של הציבור הישראלי.
והאמת היא שגם זה לא מטריד אותי. בהנחה שכישורי הקופירייטינג של רוב העוסקות במקצוע העתיק נופלים מאלו של אותה "מטפלת", התוצאה תהיה שהחוק רק יצמצם את הזנות ולא ימגר אותה, ועל זה אפשר לומר דיינו. ההערכה שלי היא שאם החוק היה מנוסח נכון ונאכף אפקטיבית, התוצאה הייתה ניצחון בכמות והפסד באיכות: שוק הזנות היה מתכווץ משום שרוב ה"צרכנים" לא ייקחו את הסיכון, אך בד בבד היה מתפתח שוק שחור פלילי שבו הזונות מועסקות בתנאים פוגעניים וקשים יותר.
הבעיה היא שהחוק הנוכחי מנוסח גרוע. איך שלא תסובבו אותו, מדובר בטקסט סופר־בעייתי היושב על שיח רדיקלי, שטחי ופלקטי להחריד. הוא מחלק את המציאות בשחור־לבן לפוגעים וקורבנות, ולכן עתיד להיכשל כישלון חרוץ.
זה מתחיל בתקינות הפוליטית: החוק מסרב לקרוא לפרוצות בשמן. השם החדש הוא "שורדות זנות", שמעביר מסר ברור: 'זו לא אשמתכן כלל, אתן רק קורבנות. אנחנו מעריצים אתכן על ששרדתן'. כיוון שכך, החוק איננו מטיל בדל של אחריות על הזונות, אלא רק על הצרכנים: "הייתה שורדת זנות צד למעשה זנות שבגינו הוגש כתב אישום לפי סעיף זה, לא תועמד לדין ולא יוגש נגדה כתב אישום על סיוע לביצוע עבירה".
בואו נשווה את זה רגע לתחום הסמים. שם הרי אין חולק על כך שסוחרי הסמים צריכים להיענש בחומרה רבה יותר מהצרכנים. "לא העכבר גנב אלא החור", קבעו חכמינו בהגיונם הבריא, ולכן מי שמשדל לעבירה ומציע שירות אסור נושא באחריות מוגברת ממי שצורך אותו. אם הזנות היא עבירה פלילית, איך ייתכן שמי שיוצרת את התנאים להתקיימותה איננה מקבלת שום תמריץ שלילי להפסיק את ההתנהגות הזאת?
זוכרים את הסקר הממשלתי? הוא קובע ששני שליש מהזונות נכנסו לתחום בגלל מצוקה כלכלית. סיבות נוספות הן שידול מצד אדם אחר (תשעה אחוזים), התמכרות לסמים, אלכוהול או הימורים (שבעה אחוזים) ופגיעה מינית (חמישה אחוזים). האמת היא שאין כאן חידוש גדול. לא צריך תואר בקרימינולוגיה כדי לדעת שרוב מי שנקלעו לצד האפל של הירח סבלו מילדות עשוקה או ממצוקות כאלו ואחרות. אלא שבכל הענפים הפליליים האחרים, אף אחד לא חולם לשחרר מאחריות את כל מי שהחיים לא האירו לו פנים, מה שהחוק החדש עושה בגדול ומהמקפצה.
תחת הכותרת "סיוע והגנה" מציע החוק סל קליטה כלכלי ומקצועי נדיב שהופך את הסטטוס 'שורדת זנות' לאטרקטיבי במיוחד, שכן ההטבות אינן דורשות מהן לוותר על שום דבר כמעט. כך למשל מקפיד החוק להבהיר כי "שורדת זנות תהיה זכאית לקבל סיוע והגנה אף אם היא נמצאת בזנות פעילה", ומספיק שתירשם לאיזושהי תוכנית מקצועית. 'ימין מקרבת' יש כאן, אבל מה עם 'שמאל דוחה'? הלוביסטים של החוק הסבירו שהפרוצות חיות בתודעה כוזבת ולא באמת מסוגלות לבחור אחרת, אלא שהסקר מביא נתון מדהים שמפריך את הטענה הזאת: מתברר שרק עשרים אחוז מהזונות מוכנות לנטוש את התחום אם תימצא להן עבודה אלטרנטיבית הולמת. מה זה אם לא בחירה מודעת?
השאלה המטרידה באמת היא: מהו המסר שחוק כזה מעביר לאישה במעגל הזנות? התשובה ברורה: את לא אדם אוטונומי שמסוגל לקחת אחריות על חייו, את לא הריבון על עולמך, את קורבן ותו לא. אין לך יכולת לבחור, ומשום שאין לך יכולת ובטח שלא סמכות, גם לא מוטלת עלייך שום אחריות. מי האחראי הבלעדי לכל צרותייך? כנראה 'הכיבוש', שאותו נכניס לקלבוש.
פמיניזם אין כאן, כבוד אדם וחווה אין כאן, פתרון לבעיה האמיתית בוודאי שאין כאן, רק הסוואה רעועה לעוד מלחמה מגדרית בין גברים לנשים. אם יוזמות החוק היו באמת חפצות בשלומן ובכבודן של נשים הן היו מטילות אחריות פלילית מלאה על כל המעורבים בזנות - גברים ונשים כאחד, עם אפשרות לבטל אותה בתמורה להשתתפות פעילה בתהליך שיקום מחייב, תחת עינו הפקוחה של קצין מבחן מטעם השב"ס.
אקו"ם