להתראות נעורים: אני ו-60 אלף שמנמנים בפארק הירקון
הקהל בפארק הירקון הורכב כמעט כולו משמנמנים ושמנמנות עם חולצות של גאנז אנד רוזס שלפני 20 שנה כנראה התאימו להם, ועכשיו הבליטו בעיקר יותר מדי ארוחות צהריים במשרד. כמונו
לא בכל יום יוצא לאדם להיפרד באופן רשמי מתקופה בחייו. אז נכון, חתונה זו פרידה מרווקות ולידה של ילד זו פרידה מהרצון שלך לחיות, אבל אירועים כאלה מוקדשים יותר לתקופה שבפתח. אני מדבר על אירוע שמוקדש כל כולו לפרידה מתקופה. כמו לוויה, רק שבמקום להניח אבן על קברו של אדם, מניחים אבן על עשור. זה בדיוק מה שעשיתי לפני שבוע, כשהלכתי יחד עם שירן־חודש־שמיני להופעה של גאנז אנד רוזס בפארק הירקון.
גדלתי בבית די מוזיקלי. אמי ניגנה בעברה בלהקת המנדולינות של חיפה, אחי הגדול היה רוקר אמיתי שמקים ומפרק להקות בזו אחר זו, ואחי הקטן ניחן גם הוא ביכולות מוזיקליות שכללו נגינה על אורגן וסטאריות כללית. אני, לעומת זאת, לא באמת ידעתי לנגן, אם לא מחשיבים את שני שיעורי החלילית שלקחתי עד שגיליתי שאני מעדיף לא לקבל כאפות בבית הספר.
במקום לנגן ולשיר - הקשבתי. כילד טיפחתי אוסף דיסקים מכובד ביותר שהמכנה המשותף לכולו היה רוק. היו שם כל החבר׳ה הטובים - לד זפלין, פינק פלויד, דיפ פרפל, מטאליקה, דיוויד בואי, קווין, איירון מיידן ועוד לא מעט חבורות שצרחו את עצמן לדעת בזמן שאני ישבתי עם חוברת המילים וניסיתי להבין מה לעזאזל הם אומרים. גאנז אנד רוזס הייתה ללא ספק אחת היותר מושמעות בחדר. זו הייתה תקופת השיא שלהם. אני מתכוון בכללי, לא בחדר העלוב שלי. הלהיטים שלהם שרפו אצטדיונים ואת MTV ואני הייתי מדמיין את עצמי עומד על הבמה במקום אקסל ושר את November Rain בפני עשרות אלפי אנשים, עד שאמא שלי הייתה נכנסת לחדר בלי לדפוק ושואלת אם כבר אכלתי.
לכן, אתם יכולים להבין למה ממש שמחתי כששירן־חודש־שני־בערך הודיעה לי לפני חצי שנה שהיא רכשה לנו ב־1,200 שקלים שני כרטיסים להופעה של גאנז בפארק. “איזה כיף שהשקעת בכרטיסים לגולדן רינג״, אמרתי. “אממ... אלו כרטיסים רגילים לדשא״, היא ענתה. מתברר שהיא קנתה במחיר מופקע, יום אחרי שהכרטיסים יצאו למכירה, מאיזה אתר מפוקפק ששוחט במחיר. בקטנה.
הגענו לפארק חמושים בשני בקבוקי מים, שקית ענבים, בנדנה אחת ועוד 60 אלף איש בערך. בעיניי אין הרבה תמונות מרגשות יותר מהרגע שבו אתה מסיים את הטיפוס על הגבעה הקטנה של פארק הירקון, והבמה והקהל פתאום נגלים אליך. זה קצת כמו הפעם הראשונה שאתה מגיע למגרש הכדורגל של הקבוצה שלך, רק שבמקום מטומטמים שרצים אחרי כדור אתה רואה מוזיקאים שעשו יותר מדי כדורים בחיים והמוזיקה היא מה שיצא.
בהופעה הקודמת שהייתי בה בפארק, זו של להקת “כוורת״, הקהל היה מגוון: הוא הורכב מילדים בני 5 ומקשישים בני 80 (ואני לא מדבר על חברי הלהקה), ומכל מי שבאמצע. אצל גאנז היה קהל הומוגני יותר: הוא הורכב כמעט כולו מנשים וגברים שמנמנים ושמנמנות בני 35־40, שלבשו חולצות של הלהקה שהתאימו להם פעם לפני 20 שנה, ועכשיו הבליטו יותר מדי ארוחות צהריים במשרד רואי החשבון או בחברת הייטק שלהם.
השעה הייתה שבע בערך. שירן ואני ניסינו לאתר מקום שמצד אחד יאפשר לנו לראות משהו מהמתרחש על הבמה, ומצד שני יאפשר לאישה בחודש שמיני מרחב מינימלי שימנע מכל מיני מעריצים נלהבים מדי לחבוט ללא כוונה בתאומים שבבטן.
בסוף התפשרנו על אחת מהדרישות, ומצאנו מקום נחמד ומרווח שהיה קרוב יותר לרמת השרון מאשר לבמה בירקון. להקת החימום סיימה את חלקה והשעון הראה 19:15. הלכתי לרכוש לי בירה ולה נקניקייה, ולאחר חצי שעה מסויטת בתור, שכללה 16 מפגשים עם בתי שחי של אנשים גבוהים וחזקים ממני, השגתי סוף־סוף את מבוקשי והתחלתי לחזור על צעדיי לכיוון שירן. לצערי בינתיים הפארק התמלא בעוד כעשרת אלפים איש, כך שהיה הרבה יותר קשה למצוא אותה. אחרי חצי שעה של ניסיונות וקצת בכי, מצאתי.
בשמונה בדיוק, כמו שנכתב בכרטיס, החלה ההופעה. האמת, קצת מבאס שמופע רוק מתחיל בזמן. רבאק, אתם רוקרים, אתם לא אמורים לכבד לו״ז.
המזל הרע שלי בבחירת מקומות המשיך לתת את אותותיו, כשלפניי נעמד אדם בגובה שלושה מטרים וברוחב שניים (ייתכן שקצת הגזמתי). זזנו מעט הצדה ונעמדנו מאחורי בחור עם חולצה של מטאליקה. קצת לא חברי בעיניי לבוא להופעה עם חולצה של להקה אחרת.
על הבמה פיזז אקסל רוז, אליל ילדותי. הוא נראה רע: פנים עייפות, גוף שסחב עליו עוד איזה 40 קילו לפחות מהתקופה ההיא בניינטיז. היה משהו מביך בניסיונות שלו לרקוד באותן תנועות שהשתמש בהן כשהיה נער רוקנרול חצוף ומרדני. האמת, האיש על הבמה היה בדיוק כמו הקהל: כבד יותר, עייף יותר, כבר לא ילד, אבל עדיין יודע ליהנות ממוזיקה טובה שלא עושים פה יותר.
בדיוק כשהלהקה התחילה לנגן את Sweet Child of Mine, ביקשה שירן שאזכיר לה לשים את פנקס החיסונים של העולל בתיק, כי יש לו חיסון מחר בבוקר. אמרתי לה שזה קצת מבאס שאנחנו מדברים על פנקס חיסונים באמצע הופעה של להקת הרוק הכי גדולה של שנות העשרה שלי. היא חייכה וביקשה שאזכיר לה גם להכין לעולל מאפינס כי נגמר.
אקסל המשיך לתת בראש. כל שיר הזכיר לי איזה רגע מפעם. למשל, את הדרך חזרה מבית־השיטה אחרי שהאהבה הראשונה שלי זרקה אותי לאלף עזאזל, והרדיו כאילו כדי לדרוך לי על היבלות ניגן את נובמבר ריין עם השורה הפוצעת "But Lovers Always Come and Lovers Always Go"; או את הנסיעות עם החבר׳ה במוצאי שבת למועדון "זמן אמיתי" בתל־אביב כשבדרך שמענו את אקסל נותן בראש עם “Welcome to the Jungle״. שיר אחרי שיר עשה לי קצת רע על הנשמה, וקצת טוב.
הסתכלתי הצדה והיה נדמה לי שהפארק הגדוש ב־65 אלף איש שקט מדי יחסית להופעה של ענק רוק. כשסלאש, הגיטריסט האלוהי שקיבל שם של סימן פיסוק כדי להבהיר לנו שצריך לשים / בינו לבני אנוש רגילים, נתן בראש בשיר האלמותי “Civil War״, פתאום הבנתי את משמעות השקט. הטלפונים הארורים האלה, גזלו מאיתנו את היכולת ליהנות בהופעות. במקום למחוא כפיים כמו משוגעים, אנחנו עסוקים כל הזמן בלצלם עוד שיר ועוד אחד, כאילו חוששים שבעוד כמה שנים נספר למישהו שהיינו בהופעה ולא יאמינו לנו. אז אני מודה שיש משהו במחזה של עשרות אלפי טלפונים זוהרים באור כחול בזמן שאקסל צורח את זקנתו לשמיים, אבל רבאק. זה רוצח את הכפיים.
אחרי שעתיים וחצי של הופעה, שירן נשברה והתיישבה על הרצפה. גיבורה אמיתית, צלחה 150 דקות של רוקנרול עם עוד שני אנשים קטנים בבטן. האיש השמן על הבמה, שנראה קצת כמו עוגת גזר, המשיך לצווח את כל מה שהיה לו וסיים עם "Knocking on Heaven's Door״ ו־״Paradise City״ ואני הבנתי שכאן זה נגמר. בעוד רגע תיגמר ההופעה של הלהקה האחרונה שאני יכול להגיד שהערצתי, ואני אחזור לפלג ולעבודה ואשאיר את התקופה ההיא סופית מאחור.
זהו, זה נגמר. אקסל זרק את המיקרופון מהבמה אבל גם אלוף העולם ביידוי כדור ברזל לא היה מטיל אותו עד אליי. הוא אמר להתראות, אני אמרתי בלב תודה.
חשבתי לעצמי שדווקא את “Patience״, השיר המופלא שלהם שלצליליו רקדנו שירן ואני את סלואו החתונה שלנו, הם לא ניגנו. אולי פשוט לא רצו לערבב בין תקופות. תודה לכם “גאנז אנד רוזס״, אני הייתי יותם זמרי, אתם הייתם נפלאים. ועכשיו נגמר, חוזרים לחיתולים.
אקו"ם