לא גלאי המתכות: ההסתה ניצחה את מערכת הביטחון
מגנומטר לבדו לא יכול להלהיט את הרוחות, אלא אם יקבל סיוע בדמות תעמולה שקרית. במקום לבלום את מפיצי השנאה, מערכת הביטחון העדיפה להשמיע נבואות זעם ולהסתתר בבהלה בעליית הגג
תיאטרון האבסורד הישראלי שבר השבוע שיאים, כשבפיגוע מתועב בנווה־צוף (חלמיש) הואשמו המגנומטרים בהר הבית; גלאי המתכות הנ"ל שתפקידם לאתר כלי נשק הוצגו כסכנה ביטחונית; ואילו הרשימה המשותפת – זו שראשיה צולמו מלהיבים את ההמון הערבי נגד ישראל – התלוננה על הסתה נגדה. אם זה לא מספיק, מערכת הביטחון הישראלית תפסה את עמדת היהודי הגלותי המזהיר מפני קטסטרופה לא מידתית, וכל חתירה למגע ממנו והלאה – וזאת אף שבשטח החלה להירשם רגיעה.
בעולם ואפילו בישראל לא נסחפו המוסלמים אחר גל השנאה המצופה, וגם הפגנות האלפים המובטחות לא הצליחו להתרומם. בנימין נתניהו, ראש הממשלה המזגזג, הפך בפי מתנגדיו משמאל לאיום קיומי על המזרח התיכון, כשהוא מואשם בניהול הפרשה שלא בחוכמה ובחוסר אחריות. הגדילו לעשות אלה שטענו כי הוא מלבה את האש רק כדי לטשטש את ראייתם של אזרחי ישראל בכל הנוגע לפרשות שבגינן הוא נחקר.
היעדר חוכמה וחוסר אחריות נרשמו בגזרת נתניהו דווקא בהחלטה המבישה להסיר את אמצעי הביטחון בכניסה להר הבית - החלטה שהביאה את הווקף וסביבתו לצאת ברשימת דרישות חדשה. בעולם שנפל על הראש, נראה שיש צורך להזכיר שהטירוף הנוכחי החל ברצח של שני שוטרים ישראלים על ההר המוסת, עבר לגל תעמולה פלסטינית שקרית, והמשיך לרצח בני משפחת סלומון בליל שבת ולתקרית בשגרירות שלנו בירדן. בניגוד למה שנאמר לנו, גלאי המתכות לא הצליחו לעניין יותר מדי את העולם, אפילו לא את זה הערבי, למעט תחנת אל־ג'זירה העוינת. בכל ריאיון שהתקיים עם נבחרינו, אף עיתונאי לא תקף אותם על ההחלטה להציב מגנומטרים בכניסה להר. השאלות נסבו אך ורק על החלטתו הראשונית של נתניהו לדחות את המלצות צה"ל ושב"כ, שצידדו בהסרת אמצעי ההגנה המזעריים האלה.
איש לא העלה בדעתו שהצבת מכשירים לאיתור כלי רצח איננה לגיטימית, למעט מערכת הביטחון הישראלית, שעמדה חזיתית בעוז ובגבורה נגד משטרת ישראל. היא ורק היא הצליחה להחליש את השלטון הנבחר ולדחוק אותו לפינה. במקום להזהיר מפני ההסתה, במקום להתבטא בכל הכוח נגד הגורמים המתסיסים – ערבים־ישראלים ופלסטינים כאחד – היא הרכינה ראש יהודי, עלתה לעליית הגג, וביקשה לתת לגל העכור לעבור בדממה. כוח העמידה הישראלי ירד לחצי התורן כשהמופקדים על ביטחוננו מתופפים לו את קצב הידרדרות ההרתעה.
בתוך כל הביקורת על ממשלת ישראל, דבר אחד לא זכינו לשמוע השבוע ממתנגדיה משמאל: דרישה מהצד הערבי של הסכסוך לנהוג בחוכמה ובאחריות. את הדרישה הזו שומרים נאמני שלום עכשיו ליהודים בלבד. למוסלמים הם מתייחסים כמו לאוכלוסייה מוגבלת שאין בכוחה לשלוט במעשיה, כל תנועותיה הן אינסטינקטים חייתיים, ואין לנו אלא להתאים את עצמנו לתגובות הצפויות והלא צפויות שלה.
הגישה הגזענית הזו מתקשרת לאוקסימורון הבלתי נתפס של החיבור בין תנועות זכויות אדם לבין גדולי המרצחים שחרתו על דגלם את השהאדה. החיבור המזיק הזה פוגע בראש ובראשונה בנושאי אידיאולוגיית השמאל. לו היו עומדים הם בראש המחנה המגן ללא סייג על ביטחון המדינה ומקבל באפס סובלנות כל גילוי אלימות, הם היו מצליחים לאחד סביבם קהל גדול של תומכים, מסירים מעל עצמם את החשדנות המופנית נגדם, ומאיימים ברצינות על אידיאולוגיית הימין הביטחוני. במקום זאת, רבים מבני מחנה השמאל מסתתרים מאחורי מכבסת המילים של "לוחמי החופש" הפלסטינים, מרפדים אותם בנימוקים הומניים שאין בינם ובין המחבלים דבר, ומתעלמים מכל סממן אנטישמי שטבוע באידיאולוגיית הג'יהאד.
מחנה השלום רווי במרכיבים ציוניים מובהקים, וישראל חייבת את חייה לאנשי שמאל רבים שתרמו את לילותיהם וימיהם למען ביטחונה. לו רק השכילו להפריד שם בין העמדות היוניות ובין הנחישות הנדרשת מול מעשי הטרור, אפשר היה למצוא בתוכנו כמה ימים של חסד אחדות. אם לא בימים שבשגרה, לכל הפחות בתקופות של דקירת אזרחים ופגיעה רצחנית בשוטרי משטרת ישראל.
אפשר להאשים בפופוליזם, אפשר לטעון לשלהוב הרוחות, אבל סוגיית גזר דין מוות למחבלים שעלתה השבוע מצד כמה מחברי הכנסת בימין לא הייתה תגובה אמוציונלית, אלא רציונלית לחלוטין.
הרצח המזעזע בבית משפחת סלומון עורר צער וכאב עמוק, אבל גם את התסכול בנושא האסירים הביטחוניים; אלה שלמענם מתעוררות מהומות אם חלילה נפגעו זכויות היתר שהם מקבלים. עסקאות לשחרור מחבלים, שמעודדות אצל האויב חטיפת חיילים, מצליחות להביא אותנו לחששות כבדים כבר ברגע היוודע דבר הרצח. גם אם יישאר הרוצח הנלוז במאסר לשארית ימיו, הוא יזכה לתנאים מבישים שכוללים ביקורי קרובים, לימודים ומשא ומתן ער בנוגע לערוצי הטלוויזיה הפתוחים בפניו להפגת השעמום. עבודות כפייה לא יהיו פה, גם לא שיקום או הרחקה מאידיאולוגיית הטרור. האוניברסיטה הפתוחה תעניק לו תואר ראשון במדעים כלשהם, האסירים האחרים יעניקו לו דוקטורט בטרור.
סוגיית גזר דין המוות סבוכה מכדי להפוך למעשית. היא תביא למדרג דמים בין פיגועים מזעזעים יותר למזעזעים פחות, ותחלל את הערך היהודי של קדושת החיים, שבהשראתו העניקו חכמינו את הכינוי "סנהדרין קטלנית" לבית דין שהוציא להורג אחת לשבעים שנה. מה גם שמוות כזה רק יגדיל את המיתוס סביב הנידונים. החסרים שהידים אנחנו, כי תביאו גם אותו להשתהד עלינו?
ובכל זאת ראוי שמדינת ישראל תשתמש בכוחה לגזור דין מוות על מחבלים דוגמת הרוצח שחדר לנווה־צוף - אך לא תבצע את גזר הדין. ראוי שתציב מעמד ביניים בין מאסר עולם - שיכול לעמוד בספק עסקאות ולכלול תנאי כליאה נוחים - לבין עונש מוות בפועל. אסיר שנגזר עליו דין כזה יהיה מוגבל בביקורים ובמנעמי האקדמיה ובהתקשרויות טלוויזיוניות. נקודת המוצא שלו צריכה להיות הכרת תודה על שהוא עוד נושם. עסקת מחבלים לא תעמוד על הפרק לגביו, גם אופציית הקמת משפחה לא. בשם הצדק, בשם קדושת החיים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם