פוליטיקאים, אולי תעזבו קצת את הטוויטר?
אני נזכרת בגעגוע בחיים בלי שיימינג, צהוב, טרולים ודושים. אבל בינינו, פייסבוק הוא לא הפתרון ולא הבעיה, הוא בסך הכל כלי. וכמו בכל כלי, רק אנחנו קובעים איך נשתמש בו
לאחרונה יש תחושה באוויר הדחוס של הרשתות החברתיות כי כל המחסומים נפרצו ושהדיסטנס נשבר לחלוטין. אנשי ציבור, פוליטיקאים, בנים של פוליטיקאים, נחשפים ברשת מרצונם או לא מרצונם ומעניקים לנו הצצה, לא נדירה, אל תוך הרגעים הפחות מחמיאים שלהם. הרגעים האלו כוללים התכתשויות סרות טעם בטוויטר, פוסטים מביכים ותמונות מיותרות, שמוזילות אותם ואת הפיד שלנו. אני לא מרגישה בנוח עם הפתיחות הזו שיצרו הרשתות החברתיות עם חברינו בדרגים הגבוהים, אני מתגעגעת לממלכתיות של פעם, לתחושת הריחוק הקלה, לידיעה המרגיעה הזו שמי ש"שם" עסוק בלהיות שם ולא עסוק בטוויטר פה לידך.לפעמים בא לי למחוק את חשבון הפייסבוק שלי, להתנתק מהאינטרנט ולחזור לחיות כמו פעם; בלי לדעת עם הקפה הראשון של הבוקר, שבעלה של 'סימה גבות', החליט לפנק אותה בחבילת נופש של "ספא וקברי צדיקים" בצפת.
סלפי. כל כלום מתועד.
צילום: שאטרסטוק
חיים בלי שיימינג, בלי צהוב, בלי טרולים, בלי דושים. חיים נטולי סוטים, טוקבקיסטים אלימים, רכילויות ובכלל, חיים ללא יחסי הגומלין הדי "מקריפים" האלה, בין התיעוד המתמיד למעקב הצמוד שלנו אחד אחרי השנייה בפייסבוק, בסטורי, בטוויטר, באינסטגרם, בווטסאפ, ואיפה לא.
אדם ממוצע מתחזק כיום לפחות שלוש פלטפורמות. החיים הכה רגילים שלנו קיבלו לפתע פוטנציאל סיקור של של ביונסה בביקור בכותל. הכל גלוי הכל מתועד, הרשת נשטפת בשידורי לייב היישר מהמעדנייה בסופר, סרטונים המתעדים אותנו עושים ובכן, כלום, וכמובן העינוי הקולינרי הווירטואלי לאנשים רעבים תמידית כמוני - מפלי תמונות האוכל באינסטגרם. איפה הימים שיכולנו להיעלם מן העולם בהינף משיכת התקע של הטלפון מהשקע? הימים האלה נגוזו ולפעמים בא לי פשוט לחזור לחיות כמו פעם.
אבל הנה טוויסט, לפני מספר ימים קמתי עם הקפה של הבוקר, פתחתי את הפייסבוק, אז נכון, ראיתי תמונה מטרידה של סימה ובעלה בתוך ג'קוזי בצפת, אבל מיד אחריה ראיתי סטטוס של צייצן מוכר שבו הוא כתב על אמא אחת, חד הורית, עם ארבעה ילדים, אחד מהם לדעתי בעל צרכים מיוחדים. הוא ביקש מכל מי שיכול לעזור למשפחה בימי כיף ואטרקציות לחופש עבור ילדיה, שיכתוב לו. הוא כתב את זה ככה, פשוט, בלי דרמות או פאתוס. תוך דקות, הפוסט הזה זכה בתגובות רבות של אנשים שלא ראו את האם הזו מעולם והושיטו את ידם אליה ואל משפחתה.
כמה שורות שנכתבו, באמת בהינף יד, שינו לארבעה ילדים ואמא אחת את המציאות לחודש אוגוסט הקרוב. נכון שזה לא המקרה הכי מרגש בעולם שקרה בזכות רשת חברתית, אבל דווקא ההתגייסות "האפורה" הזו גרמה לי להבין משהו: אין שום דבר טוב או רע בפייסבוק והרשת ככלל. בסך הכל מדובר בכלי שהתווסף לחיינו והפך לחלק בלתי נפרד מההוויה שלנו. נרצה או לא. וגם בשימוש בכלי הזה, כמעט כמו בכל דבר בחיים, קיימת לנו אפשרות הבחירה - איך להשתמש בו, ומה לעשות איתו בשורה התחתונה, לטוב או לרע.
מה שמחזיר אותי להתחלה ואולי לבקשה קטנה מאותם האנשים שמנהלים לנו את המדינה - אנא מכם, השתמשו בכלי הזה במינון הנכון ובתבונה אלוהים, בתבונה!
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם