מלכוד 2005: נסיגה מיו"ש? עזה היא רק הקדימון
אשליית ההתנתקות הייתה שאם רק נוציא את היהודים משם - עזה לא תהיה עוד בעיה. אלא שישראל שקועה אזרחית וביטחונית בבוץ העזתי, ובאחריותה למצוא פתרון. רק שלא נחזור על הטעות
במוצאי השבת שעברה שודרה בחדשות 2 כתבה שנשאה את הכותרת "האם ישראל החליטה מה עושים עם עזה". העיתונאית דנה וייס ראיינה כמה בכירים כדי לנסות להבין מה עושים עם רצועת עזה. לא נעים להגיד, אבל ישראל החליטה מה עושים עם עזה בשנת 2005, או לפחות חשבה שהיא החליטה.
תוכנית ההתנתקות היא אחד השקרים הכי גדולים שנולדו במדינת ישראל. השקר הגדול ביותר הוא קודם כול השם היח"צני שניתן לה: התנתקות. האשליה כאילו אם רק נוציא את התושבים היהודים מעזה נתנתק, ופוף, עזה לא תהיה הבעיה שלנו יותר. ובכן, לא. עזה היא עדיין בעיה שלנו, רק בעיה גדולה פי כמה ממה שהייתה לפני 2005. למעשה אנחנו נמצאים במלכוד, וספק אם מישהו יודע איך יוצאים ממנו.
זר שיקרא את מסמך תוכנית ההתנתקות שנכתב במאי 2004, יגחך בעצב. הבטחות לתמיכה בינלאומית, הסרת אחריות ישראלית מהפלסטינים בעזה, זרז לפלסטינים להילחם בטרור ועוד שפע הבטחות על הנייר. מסמך מנותק לחלוטין מהמציאות שלנו כיום, 12 שנים אחרי ביצוע העקירה.
המטרה המרכזית של תוכנית ההתנתקות הייתה שיפור המצב הקיים, "להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר". האם המציאות הביטחונית טובה יותר? אחרי שלושה מבצעים צבאיים, איום המנהרות הוא עדיין איום, איום הרקטות ממשיך להדהד, ולתוך הרצועה חדרו פלגים אסלאמיסטיים קיצוניים במעורבות איראנית.
האם המציאות המדינית השתפרה? לרגע אחד העולם מחא לנו כפיים, הרגע שבו פינינו יהודים, אבל רגע אחר כך העולם שכח שהוא אמור להיות בעדנו. חשבנו שתהיה לנו לגיטימציה לתקוף את עזה בכל הכוח אם רק ניסוג לקווי 67'; חשבנו שאם רק נתנצל ונגיד "זכותנו להגנה עצמית", לפחות העולם המערבי יגן עלינו. בפועל 'זכינו' לשני דו"חות קטלניים של האו"ם: גולדסטון ושאבאס. הראשון על עופרת יצוקה, השני על צוק איתן, ושניהם גינו את ישראל באופן חריף וחד־צדדי. אף שהתנתקנו, העולם עדיין רואה בנו אחראים לעזה. יותר מזה, עזה היא חלק מרכזי בקמפיין הדה־לגיטימציה נגד ישראל. אפילו כשהרשות הפלסטינית רוצה להעניש את חמאס, כל האצבעות המאשימות מופנות כלפינו.
מעולם לא התנתקנו מעזה; להפך, שקענו בבוץ הטובעני של עזה יותר ויותר. "היום ישראל שקועה אזרחית בעזה יותר מאשר לפני ההתנתקות", אמר בכתבה השר ישראל כץ, וזה הגיוני מאוד. ישראל מספקת היום לעזה חשמל, דלק, גז וטונות של סחורות.
עזה של היום היא עזה שחורה. היא סובלת מצפיפות, מתחלואה, מהזנחה, מאבטלה וממחסור במוצרים בסיסיים כמו מים, חשמל וביוב. לא מזמן נפגשתי בירושלים עם תושב עזה. הוא חזר משליחות קצרה בארה"ב, ורגע לפני שהשער העזתי ננעל מאחוריו הוא רצה לפגוש דווקא אנשי ימין. מולי ישב אדם אומלל שסיפר על העבודה הקהילתית והחינוכית שהוא עושה. מה הבעיות העיקריות בעזה היום, שאלתי. החשמל, האבטלה, ובזמן האחרון בעיה חדשה - הסמים. כאדם לאדם נחמץ הלב. גם כשקוראים על מצוקת החשמל ברצועה, עכשיו בשיא הקיץ, קשה להישאר אדישים.
אבל האחריות שלנו היא לדאוג בראש ובראשונה לביטחון תושבי ישראל ולאינטרסים שלהם. אין איך לברוח מעזה, מהחצר האחורית שלנו. גם אם התנתקנו, אנחנו עדיין אחראים. עלינו להפנות את הזרקור למצרים, שגם לה גבול משותף עם עזה. גם היא מטילה מצור וגם לה יש אחריות על המצב. אפשר ורצוי לפנות גם למדינות ערב ולמדינות העולם, שבימים כתיקונם מאוד אוהבות להתעסק בסכסוך הישראלי־ערבי עד צוואר. האחריות הנוספת שלנו כלפי עצמנו היא לשאול את עצמנו איך לא חוזרים על טעות עזה.
עזה היא פצצה מתקתקת. בשנת 2005 חשבנו שאם נעזוב את הפצצה היא תפסיק לתקתק. טעינו והוטעינו. חשבנו שאם רק נבנה גדר נעלים את הטרור, ושאם רק נבנה גדר תת־קרקעית נשמיד את המנהרות. אבל עזה לא מפסיקה להפתיע. היום זה הביוב שמאיים לזהם את מי התהום של כולנו, את הים של אשקלון ואת החופים היפים של זיקים וניצנים. עזה כאן כדי להישאר.
במשך שנים התמודדנו עם עזה. ההתמודדות הייתה דומה לקרב היאבקות ולא לריקוד טנגו. התמודדות מלוכלכת ומתישה, אבל בשליטה ובשכל רוב הזמן. ההידרדרות שהחלה באוסלו הגיעה לשיא בהתנתקות. ההיגיון המארגן כאילו אנחנו ניסוג ונעקור ובתמורה נקבל שקט ביטחוני וערבויות בינלאומיות, התנפץ לרסיסים. וכך, אף שעזה מעולם לא הייתה נעימה, החלופה לפנינו והיא גרועה פי כמה. במקום קרב פנים אל פנים, החליטה ישראל לברוח ולהפנות את הגב לעזה, ועזה דוקרת אותה בגב. עזה לא מוותרת. היא לא הופכת להונג־קונג של המזרח התיכון, אלא מתבוססת בעצמה ומבוססת אותנו בה.
"אין פתרון לבעיה בעזה?" שאלה וייס בכתבה, וכיוונה לחיפוש "חלופות מדיניות". שוב אותו ניסיון למכור את האשליה שאפשר להגיע להסכמות עם חמאס, כאילו לא נמצא נמר טורף ברצועה שמתאמן לקראת השמדת ישראל כל יום, כאילו לא כל שק של בטון שעובר במעבר כרם־שלום הולך לבניית מנהרת תופת במקום מרפאות ובית ספר. ח"כ דיכטר הציג זאת בצורה בהירה: "סיסמת חמאס היא פשוטה מאוד: אנחנו נדאג ונעסוק בהתעצמות הצבאית שלנו, והיהודים ידאגו לרמת החיים של התושבים".
איך יוצאים מהמלכוד הזה? התשובה היא שלא נכנסים אליו שוב. 'מלכוד 67' קרא ד"ר מיכה גודמן לספרו על הסכסוך, אבל מלכוד 2005 הוא המלכוד שממנו אנחנו צריכים להיזהר כמו מאש. הוא צריך להבהב חזק מאוד כלפי כל אותן שאיפות של נסיגה משטחי יהודה ושומרון. עזה היא רק מנת פתיחה למה שאורב לנו ביהודה ושומרון במקרה של נסיגה.
אקו"ם