מעזה יצא מתוק: ההתנתקות הפכה לנכס הסברה נגד נסיגות
סקר טרי מצביע על כרסום נוסף בתמיכה במדינה פלסטינית ועל רוב מוחלט נגד פינוי יישובים. עקורי גוש קטיף יכולים למצוא בכך נחמה קטנה. תוצאות ההתנתקות הפכו אותה לנכס הסברה נגד נסיגות
לפני ימים אחדים שמעתי אישיות לא־פוליטית מדברת בבוז עמוק על ההתנתקות. "התנתקות", גיחכה האישיות הבכירה והבקיאה מאוד בעניינים ביטחוניים, "עלק התנתקות". מדינת ישראל קשורה היום בטבורה לרצועת עזהפחות או יותר כפי שהייתה קשורה אליה לפני מנוסתה מגוש קטיף, החודש לפני 12 שנה. תחושת ההקלה אחרי עזיבת החייל האחרון והשלכת המפתחות לים, התבררה כתחושה מתעתעת. עזה 2005־2017 היא הרבה יותר מכאב רפאים (פנטום) של איבר חסר, היא גידול עיקש הלועג לטיפולים כימותרפיים ולניתוחי ההסרה.
כמעט לכל התרחשות משמעותית שם יש השפעה משמעותית עלינו: המצב הכלכלי, הפוליטיקה הפנימית, היחסים עם איראן, היחסים עם מצרים, ענף הבנייה, אפילו אופן הטיפול בשפכים. עזה לא יכולה בלעדינו, ואנחנו לא יכולים להפסיק להסיר עין ממנה. הסחת דעת קלה עלולה לעלות לנו בטילים על תל־אביב ובמנהרות תופת מתחת לנתיב העשרה.
נכון, בשלוש השנים האחרונות נרשמה צניחה תלולה במספר החפצים המעופפים שמשוגרים משם לכאן, אבל הטפטוף נמשך. גבול הרצועה היה ונשאר נפיץ מאוד. מדי יום שישי אחר הצהריים יש התנגשויות בין צה"ל למתפרעים סמוך לגדרות. קהילת הביטחון משוכנעת שזה רק עניין של זמן עד ששלטון חמאס ברצועה יכפה עלינו סיבוב קרבות נוסף. בסיבוב האחרון הוא הצליח להשבית לנו את נתב"ג לשלושה ימים ולפגוע קשות בענף התיירות ארצה, מי יודע מה יעולל בסיבוב הבא. על כל צרה שלא תבוא הוכנה כבר תוכנית פינוי לעשרות יישובים בסביבה, צעד דרמטי שלא ננקט בעבר בחזיתות אזרחיות אחרות.
תושבי עמק הירדן הוסיפו לחיות שם כשסוריה טיווחה אותם מרמת הגולן או כשירדן ירתה עליהם מהגלעד. גם תושבי גבול הצפון הוסיפו להתגורר בבתיהם לכל אורך שנות הקטיושות. אנשי גוש קטיף נשארו בבתיהם למרות אלפי הפצמ"רים שספגו מטווח אפס. אבל בעוטף עזה שלאחר ההתנתקות אין כנראה ברירה אחרת. בכל התלקחות עתידית נרחבת יאולצו התושבים לעזוב עד שוך הקרבות. בגלל ההתנתקות ואוסלו. יציאת צה"ל מערי הרצועה ב־1994 והנסיגה מגוש קטיף ב־2005 חשפו את הנגב המערבי ואת שפלת החוף הדרומי למציאות ביטחונית קשה. הן הפריכו בדרך הקשה את הטענה שבעידן הטילים אין חשיבות לשטח ושההתיישבות היא נטל על הביטחון.
בנאום הרצליה 2003 הודיע אריאל שרון ש"תוכנית ההתנתקות נועדה להעניק מקסימום ביטחון וליצור מינימום חיכוך בין ישראלים לפלסטינים". הוא גם הבטיח שיפור במעמדה של ישראל בזירה המדינית. כל היעדים הללו התפוגגו במבחן המציאות. ההתנתקות לא העניקה לישראל מקסימום ביטחון, הקטינה רק במעט את החיכוך ולא שיפרה את מעמדנו המדיני. מפלס השנאה הפלסטיני בעזה נותר על כנו למרות סיום ה'כיבוש'. במקום להפוך לסינגפור של המזרח התיכון היא הפכה למאגר תחמושת אדיר, קן צרעות משוכלל. אלף מחבלים נאלצנו לשחרר כדי להשיב הביתה חייל בודד שנחטף אליה. שלוש שנים אחרי מבצע 'צוק איתן' אנחנו לא מסוגלים להביא לקבר ישראל גופות של שני חיילים שנפלו בה.
אחרוני פרקליטי ההתנתקות טוענים שהמצב היה עלול להיות חמור פי כמה אילו נשארנו בגוש קטיף, אבל רוב הציבור ממאן לקנות את הטענה הרעועה הזו. הוא איבד את אמונו בכדאיות של נסיגות נוספות. בעיניו, ההתנתקות הייתה מודל ניסוי של תפיסת 'שלום תמורת שטחים', והמודל הזה קרס. עקירת הגוש הוכיחה לעם ישראל שאין טעם בעקירות נוספות. סקר אקדמי מקיף שהתפרסם השבוע מצביע על כרסום נוסף בתמיכה העממית במדינה פלסטינית ועל רוב מוחלט נגד פינוי יישובים. עקורי גוש קטיף יכולים למצוא בכך נחמה קטנה. תוצאות ההתנתקות הפכו אותה בדיעבד לנכס הסברה נגד נסיגות. כן, אפילו מעזה יצא מתוק.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם