בנט גרסת 2017 רואה בציונות הדתית נטל
בנט מדבר על "להרחיב את הבית", אבל בעצם מבקש להחליף את השלט שעל דלת הכניסה. מה שהוא לא מבין זה שמפלגה עם זהות ציונית-דתית לא תתקע אותנו בבינוניות הפוליטית. בדיוק להיפך
בשבוע שעבר התפרסם ב'מקור ראשון' ריאיון עם שר החינוך נפתלי בנט, שותף וחבר טוב, איש מרשים, פוליטיקאי, מנהיג ושר מוצלח. הוא מתאים להיות ראש ממשלה, ואני רוצה מאוד לראות אותו שם - השאלה היא באיזו דרך.
בין השורות, ובהמשך להתבטאויות רבות שלו בעת האחרונה, חשף בנט את תוכניותיו הפוליטיות לבית היהודי ואת כוונתו להפוך אותה ממפלגה ציונית-דתית למפלגת ימין ישראלית. הוא רוצה את בצלאל סמוטריץ' מצד אחד ואת מוחמד זועבי, ערבי ישראלי ציוני, מן הצד השני.
בנט קרא לזה "להרחיב את הבית", אבל למעשה זו לא הרחבה אלא החלפת השלט שעל דלת הכניסה. לא עוד קורת גג שמאחדת את הציונות הדתית - המגוונת מחד גיסא אך דתית במובהק מאידך גיסא - אלא מפלגת ימין מדינית בניחוח יהודי. את הצלע של תורת ישראל במשולש ארץ-עם-תורה הוא הפך ל"מורשת ישראל" ("המכנה המשותף שלנו זה ארץ ישראל, עם ישראל ומורשת ישראל"), והוא התקשה מאוד לענות על השאלה המתבקשת מכך - במה תהיה המפלגה שלו שונה מהליכוד?
בשנת 2013 הסתער בנט בראש הציונות הדתית, ונטע בה תקווה ואמונה שאפשר להיות גדולים ולא מתנצלים, ולצמוח אפילו להנהגה. הוא עשה זאת טוב, ובדרך זו הוא הביא ועדיין מביא להישגים מרשימים. לכן לא ברור מה גרם לו לעשות פרסה, להתייאש מהציונות הדתית, לחשוב שהיא לא באמת יכולה ושכדי להגיע להנהגה צריך לשנות את זהות המפלגה לכלל-ישראלית. בנט של 2013 האמין בציונות הדתית, בנט של 2017 רואה בה נטל ומבקש לטשטש את זהותה.
בטור פרשנות צמוד הגדיר עמית סגל את הדילמה של בנט: להמשיך לעמוד בראש מפלגה ציונית-דתית בגודל בינוני אך עם מאגר מצביעים יציב, או להתנתק מה"בייס" הקבוע ולצאת להרפתקה מסוכנת בניסיון לכבוש את ראשות הממשלה, אך עם אפשרות להישאר בלי כלום. סגל צודק שהפיכת הבית היהודי למפלגה לא דתית משמעותה התנתקות של בנט מהציבור הציוני-דתי. בסביבתו של שר החינוך לא חושבים ככה כרגע, ומנסים לאחוז את החבל בשתי קצותיו. הפיכת הבית היהודי ל"בית ישראלי" היא משהו שהציונות הדתית לא יכולה להרשות לעצמה.
בהמשך סגל דווקא טועה בהערכתו ולפיה ההישארות במפלגה ציונית-דתית היא ויתור על השאיפה לתיקי החוץ או הביטחון היוקרתיים. סידור התיקים סביב שולחן הממשלה הוא בדרך כלל שאלה של מצב העניינים הפוליטי ואומנות המשא ומתן ברגע נתון, ולאו דווקא של גודל המפלגה. ראו ערך אביגדור ליברמן.
סגל גם טעה בקביעתו שמפלגה ציונית-דתית היא "מפלגה משופמת" עם פוטנציאל של 6-8 מנדטים. פוטנציאל המצביעים של הציונות הדתית במעגליה הרחבים עומד על קרוב לעשרים מנדטים, שבחלקם הגדול נמצאים היום בליכוד, בש"ס ובכולנו של משה כחלון.
זו גם הטעות הגדולה של בנט: גם אם מפלגת "הבית הישראלי" תתרומם בשלב כלשהו בסקרים, היא תהיה מפלגת אווירה שמאוכלסת במנדטים שבאים והולכים עם הרוח, ולא במצביעים יציבים שאפשר לבנות עליהם. אנחנו לעולם לא נהיה יותר ליכודניקים מהליכוד, יותר לפידים מיאיר לפיד, יותר כחלונים מכחלון ויותר ליברמנים מליברמן. אנו רק נצא קירחים מכאן ומכאן. הציבור הדתי לא יצביע למפלגה כזו, וגם המנדטים הנוספים שאנחנו כל כך מייחלים להם יישארו בליכוד או במפלגות אווירה מרכז-חילוניות, שתמיד יהיו אטרקטיביות יותר.
דווקא נאמנות לדרך הציונית-דתית, הן במצע המדיני והן במצע הדתי, תשמר את ה"בייס" ותגדיל אותו בצורה עקבית ושיטתית במצביעים יציבים מהימין המסורתי-דתי, שאוהב את ארץ ישראל ומחובר לתורת ישראל לא רק כמורשת וכפולקלור. זו דרך ארוכה שהיא קצרה אל השלטון.
בנט מנווט את הציונות הדתית אל צומת דרכים שבו עליה להכריע אם היא מוותרת על הזהות האידיאולוגית והדתית המובהקת שלה בתמורה לחלומות על ראשות הממשלה, או שהיא ממשיכה להשפיע, להוביל סדר יום ולהנהיג מבלי לאבד את זהותה לדעת. ההתפרקות מן המגזריות, שהפכה בשנים האחרונות למילה מגונה, היא אובדן זהות ואף ויתור על מכפיל כוח גדול ומשפיע. מגזר הוא כוח - פוליטי, תרבותי וכלכלי. בקיצור – הוא כוח להשפיע.
הטענה שלפיה עד בחירות 2013 היינו כולנו גבאי בתי כנסת היא חסרת בסיס. זה עשרות בשנים שהשפעתה של הציונות הדתית על סדר היום במדינת ישראל אינה מידתית לגודלה - בהתיישבות, בחינוך ובעשייה החברתית. מצב זה מתאפשר בזכות היותה קבוצה מגובשת עם זהות ודרך ברורות, וחתירה עקבית ונחושה להגשמתן. כך לדוגמה, לולא המגזר הציוני-דתי, העיתון שאתם מחזיקים עכשיו לא היה קיים ולא היה משפיע על השיח התקשורתי בישראל.
המגזר הוא חלק מרכזי בהגדרת הזהות והמחויבות האידיאולוגית של המשתייכים אליו, ואותה השתייכות מעניקה להם את הכוח להשפיע את האידיאולוגיה הזאת כלפי חוץ. הרצון להשתחרר מהשתייכות המגזרית הוא אחיה של התרבות הפוסט-מודרנית, שדוגלת בקוסמופוליטיות נעדרת השתייכות קבוצתית ומבקשת לגדל אנשים חסרי זהות ויכולת השפעה. הרצון להחליף את הזהות הציונית-דתית בזו הישראלית ירסק את הזהות של הנוער שלנו, ויביא אל קצה את הציונות הדתית כתנועה ציבורית ומשפיעה.
המגזר הציוני-דתי הוא הכי פחות מגזרי, הכי כלל-ישראלי. מרבית ה"אינטרסים" שלו הם כלליים, ונובעים מראייתו את טובתה של מדינת ישראל. אין אנו דואגים להתיישבות או לגרעינים התורניים כי החבר'ה שלנו מאכלסים אותם, אלא להפך: החבר'ה שלנו הקימו ומובילים אותם כי הם חונכו שזהו המשך המפעל הציוני והדבר הנכון למדינת ישראל.
להיות מגזרי בציונות הדתית זה להיות שייך ומחויב לעולם הערים הזה. להתנתק מהמגזריות זה להשתחרר מהמחויבות הזאת, ולצאת לדרך חדשה שתביא למבוי סתום.
בצלאל סמוטריץ' הוא חבר כנסת מטעם הבית היהודי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם