ראשי » חדשות » דעות

ט"ו באב הוא החג שלנו, הזוגות המשעממים

מנסים לשווק לנו את ט"ו באב כחג האוהבים הצעירים. אולי הגיע הזמן שנרים כוס לחיי האוהבים הוותיקים, לחיי הזוגות המשעממים שבוחרים להישאר בכל יום מחדש

בקרוב מאוד הקניון יתחיל להתמלא בלבבות אדומים ומוזהבים. מארזי שוקולדים יקשטו את חלונות הראווה. מגנטים מלאי קיטש יעטרו את הדוכנים. דוגמנים בלונדינים יזעקו מתוך שלטי החוצות. בוטיקי הבשמים יורידו מחירים ויקראו לכם לנצל את המומנטום. זוגות טריים עמוסי קלישאות יעלו לפיד מצגי פוטושופ ססגוניים. הנה אנחנו בים, דופקים סלפי על מזח, ופה קפצנו לאיזו מסיבה במועדון שאת שמו אין סיכוי שתכירו, משום שהפעם האחרונה שיצאתם למקום כזה הייתה סמוך לתקופה שבה הותר לכם לנסוע לבד במעלית.

לא תראו שם תמונה של בעל ואישה לוגמים את הקפה הראשון שלהם אחרי ההשכבות, חמושים בגופיית סבא ובמכנסי בית עם כתמי אקונומיקה. לא תראו זוג רגע אחרי שסיים את הבוקר בצעקות. לא תראו שם ילדים מנוזלים, כיסא מלא בשאריות של פסטה, כפכפים שנשכחו במקלחת וערימות כביסה על המיטה. המונוגמיה אינה פוטוגנית.
 
החברים שלנו מתחילים לחגוג ימי הולדת ארבעים. מחייכים זה לזה במסיבות ימי הולדת המוניות, ועל העיניים שלהם ניכרת העייפות. הרי גם כדי לחגוג את הערב הזה הם נאלצו לבזבז שעתיים בחיפוש בייביסיטר, שלוש שעות בהכנת המצגת ועוד חצי שעה של חילופי האשמות ברכב. ואת מרגישה שהנה, גם אנחנו מתקרבים לתקופה הגורלית עם השם הכל כך לא מזמין: גיל המעבר.

מסביבנו זוגות מתחילים להתגרש. משפחות שלמות עם ילדים שהחליטו לחשב מסלול מחדש ולהיכנס לדיונים על משמורות. לכולם סיבות מוצדקות, אני האחרונה שאכנס לשיקוליו של זוג אם הגיע למסקנה שטוב לו לחיות בנפרד מאשר ביחד. אבל הייתה שיחה אחת עם חבר שסיפר שהוא בהליכי גירושין. תמכתי בהחלטה שלו. כבר הרבה זמן לא טוב לו בזוגיות, ואחרי אינספור טיפולים הוא קיבל החלטה מתבקשת ולגיטימית. למזלו, הרבה יותר פשוט להיות גרוש בשנת 2017 - החברה פחות שיפוטית, אפליקציות ההיכרויות עמוסות בהזדמנויות חדשות ויש לו אפילו קהילת גרושים שאימצה אותו אל חיקה. האיש לגמרי חוגג את הרווקות שלו אחרי שנים של זוגיות כובלת.

"מתי תצטרפי למועדון?" שאל אותי אחרי סשן TMI שבו פירט לי את רשימת הבחורות שהוא בילה איתן לאחרונה, ולא הצלחתי לחלץ מעצמי מילה. מעולם לא שפטתי אף אחד מחבריי הגרושים. הסטטוס החדש לא גרם לי להתייחס אליהם אחרת. אבל לשווק את הגירושין כאיזו משאלת לב, כמנהרת יציאה מהכלא השמור שנקרא "נישואין", ככרטיס כניסה למועדון המגניבים שאני אמורה לשאוף להצטרף אליו - חברים, עד כאן.
 
גירושין לא אמורים להיות משאלת לבו של אף אחד. פירוק בית הוא לא דבר שאנשים אמורים לשאוף אליו. זה דבר שעושים כי אין ברירה, כי כלו כל הקצין, כי חתמנו על חוזה ואנחנו לא מצליחים לעמוד בו.

לפני כמה ימים סיימתי לצפות ב"אוליב קיטרידג'", מיני־סדרה המתארת את חייהם של אוליב והנרי על פני 25 שנות זוגיות. הם רבים ומשלימים, מתכסחים ובוגדים במחשבה, מטיחים זה בזה האשמות ואז קונים אחד לשני כרטיסי ברכה ופרחים. בשלב מסוים הנרי נופל למשכב והופך לצמח. אוליב ממשיכה לסעוד אותו עד יומו האחרון ומתעקשת שהאחיות במוסד הסיעודי יצמידו לאוזנו את השפופרת בכל יום כשהיא מתקשרת אליו.

כשבנה היחיד מתגרש וחוזר הביתה, הוא מטיח בה שהמעשה הזה מיותר, משום שהנרי ממילא כבר לא שומע ולא מבין. אוליב עונה לו בכעס: "אתה לא יודע מה זה לחיות עשרות שנים עם בן אדם. אתה לא יודע מה זה להיות ביחד עד שהמוות יפריד ביניכם. אין לך מושג".

מנסים לשווק לנו את ט"ו באב כוולנטיין מגויר לאהבות בוסריות. חג לזוגות טריים, נוצצים ופוטוגניים. ואולי השנה נחגוג קצת אחרת. אולי השנה נרים כוס לחיי המונוגמיה. לחיי האוהבים הוותיקים. לחיי הזוגות המשעממים שחיים ביחד 15, 20, 50 שנה ונלחמים על הבית. רבים ומשלימים. צוחקים ובוכים. מתלבטים ומחליטים להישאר.

גם אנחנו יודעים ספקות. גם אנחנו לפעמים תוהים אם הדבר הזה יצליח לעמוד במבחן הזמן. אבל כשאנחנו יושבים ביחד בגינה ומתבוננים בגאווה ביצירה המשותפת שלנו, והבנים מתמסרים בכדור ומצחיקים את אחותם הקטנה שמשתכשכת בבריכת הפלסטיק - אני יודעת שעכשיו טוב. שכנראה בכל זאת בחרנו במשהו נכון. משהו ששווה לשמור ולהיאבק עליו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה