ישראל הופכת לשחקן ציר במשחקי הכס של המזה"ת
אין הרבה מדינות שמצליחות לנהל מערכת יחסים חיובית עם שתי מעצמות עולמיות, שיש ביניהן מלחמה קרה בטמפרטורה כזו או אחרת. אסטרטגיית הציר מאפשרת לישראל מרחב תמרון לא רע, שממנו אפשר להגיע להישגים בין-לאומיים נוספים
נסיעתו של רה"מ נתניהו לפגישה עם פוטין בענייני התבססות איראן בסוריה, מבשרת לנו באופן די ברור לאן נושבת הרוח. אם נחבר את הנסיעה הזו לידיעות על התגבור שהאמריקאים שולחים לאפגניסטן, נקבל משוואה שבה שתי המעצמות, סוריה וארה"ב, מנסות לייצב את אחיזתן באזורי הפורענות שבו השתקע הטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי. מהמהלכים האחרונים ניתן להבין ללא ספק כי רוסיה היא המעצמה השולטת במזרח התיכון, והאחיזה האמריקאית היא משנית לחלוטין אם בכלל.לא ברור מה נתניהו השיג בפגישתו אמש, אך היא לא היתה מיותרת, שכן חובתו של מנהיג לעשות כל שביכולתו על-מנת לחזק את האינטרס הלאומי. עם זאת, חשוב להבין שהשפעתנו על "משחקי הכס" של המעצמות היא שולית, אם בכלל. לרוסיה יש אינטרס שאיראן תהיה חזקה, ותהווה גורם מייצב בסוריה, כל עוד המשטר הסורי משרת אותו. וככה זה עובד.
נתניהו ופוטין בפתח פגישתם בסוצ'י. היכולת של ישראל לתמרן בין שתי מעצמות מעמידה אותה במקום של השפעה עצומה.
צילום: EPA
אילו הישגים אפשריים מבחינת ישראל? הישג אחד הוא מובהק, ומשום מה לא נדון כלל, והוא הלגיטימציה דה פקטו על שליטתנו בגולן, שנכבש מידי הסורים ב-1967. מדובר בעניין שהוא לגמרי לא מובן מאליו - זהו הקלף המשמעותי ביותר בידנו, שבימים אלו, לפחות מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, מוכיח עצמו כקרדינלי לביטחון יותר מתמיד. לפוטין יש אינטרס שישראל תשלוט בגולן – גם אנחנו מהווים עבורו גורם מרסן באזור הזה. בדיוק באופן זה מדובר גם באינטרס אמריקאי - סוגיה זו לא הייתה ניתנת לדמיון אם הייתי כותב את הדברים האלו בשנות ה-70, כאשר אסד האב היה נתון לשליטת הפטרון ברז'נייב. ההכרה הזו של המעצמות, ובייחוד של רוסיה, היא הישג אדיר להמשך קיומנו באזור הכל-כך מורכב הזה.
מכאן שממשלת ישראל חייבת לפעול בכל כוחה לבסס את ההתיישבות בגולן, להרחיבה, להעניק לה פריחה תשתיתית, שכוללת תעשייה, חקלאות, חינוך, ומה לא. המשמעות האסטרטגית של הגולן אינה רק בהקשר ביטחוני – זהו אזור עם פוטנציאל עצום לכלל תחומי החיים, לרבות התיירותי, וזהו מנוף צמיחה מצוין לעתיד, גם בהקשרים של עתודות קרקע. את זה נתניהו חייב לתחזק, וזהו, להבנתי, הישג עצום למנהיג שטוען שתפקידו ההיסטורי הוא "לחזק את ישראל מעבר למה שאי פעם הייתה".
מלבד זאת, ישראל הופכת להיות "שחקן ציר" באותם "משחקי הכס" הבין-מעצמתיים. אין הרבה מדינות בעולם שמצליחות לנהל מערכת יחסים חיובית עם שתי מעצמות עולמיות, שיש ביניהן מלחמה קרה בטמפרטורה כזו או אחרת.
אסטרטגיית הציר מאפשרת לישראל מרחב תמרון לא רע, ומכאן שניתן לפעול להישגים בין-לאומיים נוספים תחת ההיגיון של המערכת הזו. למשל, היכולת של ישראל לייצר ברית אזורית של מדינות סוניות, בעלות אינטרס בטחוני משותף ומובהק לשם ריסון ההתפשטות האיראנית.
היכולת של ישראל לתמרן בין שתי מעצמות מעמידה אותה במקום של השפעה עצומה, המהווה פוטנציאל גדול לשיתוף פעולה עם אותן מדינות שיש לנו איתן מערכת יחסים סמויה, כך אומרים. שהרי כל אחד רוצה להיות בן בריתו של האחד "המקושר" לבריונים של השכונה. וגם את ההקשר הזה נתניהו חייב לפתח, תחת הכובע של "מייצג עמי האזור" הבלתי-רשמי.
יש, אם-כן, לא מעט הזדמנויות לצד הסיכון של אחיזה איראנית בסוריה בפיקוח רוסי, ומשום מה אנו מביטים רק על הסיכונים. אין ספק שהתמנון האיראני ימשיך להפעיל את מאמציו – זוהי הרי האסטרטגיה של המהפכה האסלאמית מאז חומייני, ואולם מערכת מרסנת, המקבלת גיבוי בין-מעצמתי היא האסטרטגיה שישראל חייבת להוביל בעידן הזה. המערכת הזו חשובה לציר המדינות ה"שפויות" על-מנת להמשיך ולהתפתח, וככל שהיא תהיה מהודקת וחזקה, כך יש לה סיכוי להרתיע ממלחמה. ואם הברית הזו מובלת על-ידי ישראל, ואחיזתנו בגולן איתנה – אז מה טוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם