הורים, עזבו את המורים, קחו אחריות על החינוך
אנחנו שולחים את המורים ללמד עם התנאים הגרועים ביותר, אך מצפים מהם להשיג הכול. הגיע הזמן שהורים ייקחו אחריות על חינוך ילדיהם
במערכת החינוך אין שביתות. במערכת החינוך אין חופשות. כי מערכת החינוך האמיתית היא אבא ואמא. המחשבה שבית הספר הוא שצריך לחנך את הילדים היא חסרת אחריות וגם מופרכת. אנחנו נמצאים עם ילדינו הרבה יותר שעות בשנות ילדותם מאשר כל מורה. ההורים הם האחראים לחינוך, והם שיכולים לחנך. במבחן התוצאה, אני מסתכל על אנשים בני ארבעים שאני מכיר, ורובם דומים להוריהם הרבה יותר מאשר למוריהם.
במבט יהודי, על ההורים מוטלת מצוות חינוך ומצוות תלמוד תורה, והמורים הם שליחיהם. כדי שהשליח יצליח, הוא צריך שני דברים: משימה ואמון. קודם כל, המשימה החינוכית צריכה להיות ריאלית ומוגדרת. במבצע "צוק איתן" צה"ל התנהל באופן מהוסס, כי הדרג המדיני הציב בפניו מטרה מעורפלת להפליא: להשיג שקט וביטחון. האם זה אומר למוטט את החמאס? ללחוץ עליו? להסתפק בהחרבת מערך הרקטות שלו? ואולי רק כיבוש הרצועה יביא לתוצאה המיוחלת? כשהמטרה כללית ומעורפלת, אין הרבה סיכוי להשיג אותה.
מתחילים כיתה א'. מערכת החינוך האמיתית היא אבא ואמא.
צילום: הדס פרוש/ פלאש 90
מלבד משימה שגבולותיה ברורים, השליח חייב לדעת שהשולח מאמין בו. הרמטכ"ל הגרמני הלמוט פון מולטקה, שהיה בן 66 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, כונה "מולטקה הצעיר", משום שכל חייו עמד בצלו של דודו הגנרל הגדול, שנשא אותו שם. ערב פרוץ המלחמה שמע הקיסר וילהלם כי צרפת ובריטניה יימנעו מלהילחם בו אם יסתפק בקרב נגד רוסיה, ולא יהלום בחזית המערבית. הקייזר ביקש ממולטקה לשנות את תוכנית המלחמה. הגנרל השיב שאי אפשר לשנות את תוכניות ההסעה של הרכבות והגדודים, שהיו בהן הוראות מפורטות לכל דקה. וילהלם הביט בו בחומרה, ואמר: "דודך היה נותן לי תשובה אחרת". אולי הוא צדק, אך באמירה הזו הרס את הרמטכ"ל שלו. מה כבר היה יכול להשיג במלחמה גנרל שידע שמלכו אינו נותן בו אמון? מולטקה חזר למטהו ופרץ בבכי.
כדי להצליח בשליחותו, השליח צריך משימה מוגדרת ואמון גדול. אנחנו, לעומת זאת, שולחים את המורים ללמד את ילדינו עם התנאים הגרועים ביותר: משימה אינסופית ואמון אפסי. אנחנו מצפים מהם להשיג הכול. כאשר שומעים על אלכוהוליזם אצל נערים, את מי מאשימים? את המורים. לא כולם מצטיינים בבגרות? בתי הספר אשמים. צעירים דתיים מורידים את הכיפה? ברור שנאשים את המחנכים.
בנקודה הזו, אגב, המחנכים הדתיים סובלים יותר מעמיתיהם החילוניים. בחודשים האחרונים מתפרסמים שוב ושוב נתוני כזב על החילון שכביכול מתעצם בחינוך הדתי. שותפים לפרסומים הללו שני הקצוות של הציבור הדתי: הקיצונים החרד"לים מאשימים את בתי הספר שלנו שהם מתונים מדי, והקיצונים הליברלים - שהם חרדיים מדי. האמת היא ששיעור החילון כנראה אינו גדל כלל. יש גם אמת נוספת, והיא חשובה יותר: כשתלמידים מורידים את הכיפה, האחריות העיקרית אינה מוטלת על המורים.
לפעמים איש לא אשם, וכולם עשו כל מה שאפשר. "לפעמים אני מצטער שאני מחנך ולא מוכר נעליים", נאנח פעם הרב עמיטל, "נעליים הן לא מסובכות כמו בני אדם". ובכל זאת, הורים צריכים לזכור שהאחריות הראשונית על עולמם הרוחני של הילדים מוטלת עליהם. הם לא יכולים לעשות מיקור־חוץ לעולם הדתי של ילדיהם. הורים אומרים: "בישיבה כבר יחנכו אותו"; "באולפנה כבר יְישרו אותה". אבל מה שלא עשית בבית, לא יצליחו לעשות גם בישיבה. אם בבית נשמע קול תורה, אם מקפידים בו על תפילות, אם ההלכה היא נר לרגלי ההורים - סביר שכך יגדל גם הילד. אבל אם ההורים מזלזלים בכל אלו, למה שהילד יאמין לר"מ שלו ולא לכם? האם אתם חושבים שהוא מעריך אותו יותר מאשר אתכם? הייתם רוצים שכך יהיה?
מצד אחד - משימה ענקית ומעורפלת, ומצד שני - לא מספיק אמון. אני מכיר כמה בתי ספר שנהרסו בגלל עודף מעורבות של הורים. אני חושב שההורים צריכים לקבל חופש בחירה בין בתי ספר; אך לא חופש להציק למורים ולהתערב ללא הרף בשיקול דעתם החינוכי. בית הספר לא טוב בעיניך? עבור למוסד אחר. בינתיים, תן למורים לעבוד. רוב המורים הם אנשים טובים ומורים טובים, ובכל מקרה - שום תועלת לא תצמח מערעור ביטחונם העצמי, ומערעור מעמדם בעיני תלמידיהם.
האחד בספטמבר הוא יום הכיפורים של ההורים. כמה דמעות וכמה התרגשות יש אצלנו ההורים סביב היום הזה. כמה אנו מתפללים, שנזכה לקבל מורים טובים לילדינו. דעו שגם המורים מתפללים לקראת תחילת הלימודים: שה' יברך את דרכם החינוכית, שיזכו לתלמידים קשובים, שיצליחו ללמד ולחנך. ועוד תפילה יש להם: שיזכו להורים שידעו להעריך אותם ואת עבודתם. מבין כל התפילות, נדמה לי שאת זאת לא קשה להגשים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם