המת החי: רביב דרוקר איבד כל צלם עיתונאי
באובססיה שלו להכפשה של נתניהו ו'ישראל היום', חשף דרוקר את מקורות המידע של עמיתיו למקצוע והפר את הערך העליון של מקצוע העיתונות. שתיקת חבריו לברנז'ה רק מוכיחה עוד יותר את עליבותם
בשבוע שעבר נשם העיתונאי רביב דרוקר את נשימותיו האחרונות. נא לא להיבהל, השבח לאל, דרוקר חי נושם ומשדר. זה רק העיתונאי שבו שמת, עבר ובטל מן העולם. הנשימות האחרונות שלו כעיתונאי היו באותו הרגע שהחליט שתיעובו האישי כלפי נתניהו חזק יותר מכל כללי האתיקה והמוסר העיתונאי, בראש ובראשונה, אלה המדברים על נשמת אפה של העיתונות - חסיון מקורות המידע.דרוקר דרש, ואף קיבל בסיוע בית המשפט, שלא תמיד מכבד את עקרונות מקצוע העיתונות, את מספר הפעמים שבהם שוחח ראש הממשלה נתניהו עם עורכו לשעבר של "ישראל היום" עמוס רגב. עד כאן הכל חוקי. חוק חופש המידע אכן יוצא מנקודת הנחה שהמידע המצוי בידי השלטונות הוא נחלת הציבור ולכן יש לו הזכות המלאה לעיין בו. אלא שדרוקר לא הסתפק בכך אלא דרש לקבל גם את התאריכים שבהם נוהלו אותן שיחות.
המעשה שבגינו דרוקר חייב לשלול לעצמו את תעודת העיתונאי ולפרוש לגידול כבשים בנגב בא לאחר מכן. הוא פרסם את הכותרות שהופיעו בעיתון "ישראל היום" בצמוד לכל אחד מהתאריכים שהתגלו וטען שמתוכן ניתן לגלות את השפעתו הישירה של נתניהו על הכותרות והתכנים שבעיתון. במלים אחרות, הוא חשף, ולא משנה אם הדברים נכונים או לא, את מקורות המידע של עמיתיו למקצוע. העובדה שהוא אישית אינו רואה בהם עמיתים אינה משנה דבר ורק מעידה על עליבותו וצביעותו של האיש.
חיסיון מקורות המידע אינו מעוגן בחקיקה בישראל ואולם פעמים רבות הוא כובד בידי בית המשפט בהיותו ערך עליון במקצוע העיתונות. נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר קבע ש"הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע...עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות". בית המשפט גם קבע כי החיסיון העיתונאי חל גם על מידע עיתונאי שמסירתו עלולה לחשוף זהות של מקורות פוטנציאליים.
תארו לעצמכם מציאות שבה מפרסם עיתון כותרת ראשית, בחתימת עיתונאי, נאמר למשל - רביב דרוקר, המעלה חשד כי מקורה הוא אחד מהפוליטיקאים שלנו, רק לשם המחשה נאמר - ציפי לבני. מהיום כבר אין צורך לחשוד. ניתן לפנות לגברת לבני ולדרוש ממנה, על פי חוק חופש המידע, כמובן, להעביר את פרטי שיחותיה עם מר דרוקר ומייד נוכל לדעת שהיא זו שאכן הדליפה את המידע.
האם לאור זאת, מישהו מהפוליטיקאים יעז להעביר מידע לעיתונאי אי פעם בעתיד? דרוקר, שכל מה שרצה בסך הכל הוא רק להשפיל ולהכפיש את נתניהו ואת "ישראל היום", גרם לאפקט מצנן העלול לפגוע בצורה אנושה באותו ערך שהוא עצמו ניסה לכבד: חופש המידע. הפרת חיסיון הוא מעבירות האתיקה החמורות ביותר. את זה יודע כל עיתונאי אבל דרוקר, כנראה, מרוב להיטות, שכח מה זה להיות עיתונאי.
ברגע שדרוקר בגד למעשה בערך כה בסיסי, מת העיתונאי שבו והוא הפך לזומבי תקשורתי, מת חי מהלך שעדיין נראה ונשמע אך איבד כל צלם עיתונאי.
אבל מה שמתמיה יותר היא העובדה שאיש מאנשי הבראנז'ה לא קם לצעוק על הנבלה שדרוקר עשה. ייתכן וקצרה בינתם מהבין עד כמה פוגע צעד זה בהם. במקום לעשות מדרוקר קציצות קרפלעך לראש השנה, הבראנז'ה שותקת כמו משרוקיתו של השופט פנדלוביץ'. שוב מתגלים הדרוקרים, הכספיתים, הברקאים, הרינו צרורים והיעל דנים במלוא עליבותם ומוכיחים שוב שערכי העיתונות מעניינים אותם כמו משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. הצביעות חסרת הבושה שלהם מתגלה פעם אחר פעם, כאשר רוצים לסגור את ערוץ 10 או את רשות השידור מול שתיקתם/תמיכתם בסגירת ערוץ 7, הצרת צעדי ערוץ 20 או קידום חוק אבסורדי לחיסול "ישראל היום".
לומר את האמת, אין זה קל להיות היום עיתונאי בישראל וגם לא כבוד כל כך גדול. בסרט "רק האמת" (Nothing But the Truth) נשלחת עיתונאית חוקרת בוושינגטון לכלא רק מפני שסירבה לחשוף את המקור שגילה לה את האמת על סוכנת ה-CIA. מומלץ לדרוקרים להתרענן בצפייה בסרט אולי משהו יעורר בהם הרהורי תשובה ערב ראש השנה החדשה.
אקו"ם