תלמידי עמונה סוגרים שבוע בבי"ס: "המשבר עדיין נמשך"
בין מעבר לבתי ספר וגנים חדשים, נסיעות ארוכות ומגורים זמניים, ילדי משפחות המפונים מעמונה שפתחו השבוע את שנת הלימודים מתקשים להסתגל למציאות החדשה לאחר הפינוי
לאחר מאבקים רבים ותקווה שלא התממשה בראשון בפברואר החל פינוי מאחז עמונה שבמסגרתו גורשו 42 משפחות מבתיהן. המשפחות פונו למדרשת עופרה, בה כל משפחה קבלה שני חדרים, וזהו החודש השמיני בו הם נמצאים ללא בית ובחוסר וודאות. בשבוע שעבר עם פתיחת שנת הלימודים, שלא כמו כל ילדי מדינת ישראל ילדי עמונה לא שבו לשנת לימודים רגילה. בשיחה עם 360 הורים ותלמידים מספרים על ההתמודדות עם הגירוש בצל החזרה ללימודים ועל הקשיים שעברו ועמם הם עדיין נאלצים להתמודד.תלמידי החטיבות והתיכונים נשארו באותן המסגרות החינוכיות, אך הילדים בגנים ובבתי הספר היסודיים נאלצו לעבור למסגרות חדשות. מניה הלל, אמא לשישה ילדים, סיפרה שהחזרה ללימודים הייתה קשה, בעיקר לילדים שהגיעו למסגרות חדשות: "הבכור שלי בכיתה י"א אז יותר קל לו לחזור לישיבה שהוא מכיר, למרות שההרגשה היא שהילד יוצא מפנימייה אחת לפנימייה אחרת, כי אין לו בית. לילדים בגיל יסודי יותר קשה - פתאום הם מתחילים במקום חדש ורחוק מהבית. הילד שלי בכיתה א' צריך לנסוע בהסעות ויש לו בחילות ויש את הקושי שאני שולחת ילד כזה קטן בהסעות ואיך הוא יסתדר", היא מספרת.
מעבר לקשיים הלוגיסטיים נאלצים ההורים והילדים להתמודד גם עם קשיים נפשיים שבאים לידי ביטוי בחיי היום יום של הילדים: "באנו ליום הכנה לכיתה א' והמורים בקשו מהילדים להציג את עצמם, את שמם ומאיפה הם מגיעים. הילדים שלנו נאלמו דום ואני הרגשתי שהלב שלי מתכווץ. זאת השאלה הכי בנאלית והכי פשוטה והם לא ידעו מה להגיד. אני מוצאת את עצמי מסבירה לרב שיש לו ארבעה תלמידים בכיתה שאין להם בית. הוא נותן להם שיעורי בית אבל לא יודע שלילד הזה אין בית כרגע, הוא גר בחדר במדרשה".
אך למרות שעברו את הבלתי אפשרי הילדים לא אבדו את חוש ההומור ואת רוח השטות: "הילדים היותר גדולים מתחכמים, הם אומרים 'המורה אין לנו בית, אין לנו איך לעשות שיעורי בית'", היא מספרת ומוסיפה בנימה רצינית יותר: "מאוד קשה להם עם השינויים, ההסעות, המרחק מהבית, מורים שלא מכירים אותם. אלה דברים שהרבה אנשים אחרים מתמודדים איתם, אבל כשזה מצטרף לזה שאתה בלי הבסיס שלך ובלי בית מסודר ובלי המקום שאתה רגיל אליו, זה הופך כל דבר ליותר מורכב".
הגירוש השפיע גם על ההישגים הלימודיים של הנערים והנערות: "הבן שלי ירד בהקבצות במתמטיקה. השנה הזאת דרשה יותר כוח של התמודדות רגשית עם הדברים האלה והרבה פחות יכולת להשקיע בלימודים. אני שומעת בנות בכיתה י"א אומרות 'איך אני עכשיו אתמודד עם בגרויות כשאני עדיין בתוך הקושי והמשבר?'. אם התחילה שנת לימודים חדשה, אבל המשבר ממשיך ואנחנו עדיין מתמודדים עם הדברים האלה".
מפוני עמונה אמורים לעבור ליישוב החדש עמיחי שבגוש שילה, אך בינתיים הבתים שלהם עוד לא מוכנים והם לא יודעים מתי יוכלו לעבור. הלל מסבירה שאחד הלבטים העיקריים היה להחליט לאיזה מסגרות חינוכיות ישלחו את הילדים: "אנחנו גרים פה בינתיים אז ההתלבטות היא אם להעביר לשילה או להשאיר בבית ספר המוכר. כל דבר כזה הוא מורט עצבים וכל שיחה עם בית ספר לגבר הרשמה אני מסיימת בבכי. כל שינוי כזה הוא עוד סטירת לחי שמזכירה לנו שהחיים שלנו התפרקו יותר ממה שחשבנו, זה מתסכל וקשה".
תמר נזרי, אמא לשמונה ילדים, מסבירה כי למרות שאת שנת הלימודים הילדים התחילו כשהם מתגוררים בעופרה היא לא יודעת איפה יתגוררו כשהשנה תסתיים: "חודשי הקיץ היו עם הרבה חוסר וודאות כי אנחנו רוצים למנוע מהילדים מעברים מיותרים, אבל כרגע אין תשובות והכל מעורפל. אנחנו נמצאים בעופרה אז הילדים מתחילים במסגרות של גן ויסודי ואנחנו אמורים לעבור אחרי החגים לעמיחי היישוב החדש שנמצא באזור אחר, אז לא ידענו אם הילדים יתחילו ללמוד שם.
לא רצינו שיחוו מעבר נוסף באמצע השנה או יתחילו ללמוד פה ואז יעברו. הבת שלי שעולה לכיתה ד' התחננה בפני שלושה ימים לפני תחילת הלימודים שהיא רוצה לעבור לשילה כי החברות שלה שם, אז העברתי אותה לבית ספר חדש. יש לי ילדה אחת כאן בעופרה, אחת בשילה, אחת פה בגן חובה שהיא תעבור לגן בישוב החדש כשיוקם אבל הכל סביב חוסר וודאות של מתי ואם".
נזרי מספרת שבית הספר היסודי לבנים בעמונה הועתק לעופרה, אך לבסוף נסגר והילדים פוזרו במסגרות שונות: "זה היה בית ספר משפחתי שהם גדלו בו באווירה נינוחה וכל הבנים היו צריכים להשתבץ במסגרות חדשות, זה היה שינוי מאוד גדול עבורם: הם צריכים לנסוע חצי שעה נסיעה בכבישים מסוכנים מחוץ ליישוב, דרך כפרים ערביים".
שמחה, נערה בת 17 וחצי הלומדת בכיתה י"ב באולפנה בנווה צוף, פונתה מביתה בעמונה וכעת מתמודדת עם הצלקות שהגירוש הותיר בה: "מוזר להגיע לאולפנה כשאין לך באמת בית. אני שומעת בנות שאומרות שהן רוצות לחזור הביתה ולמרות שיש את המדרשה אין את המקום לחזור אליו ולנוח". שמחה מספרת שתחושת אי הוודאות מקשה על החזרה לשגרה: " אני לא יודעת מה יהיה השנה, זה קשה, אני לא יודעת אם עוד חודשיים נהיה בעפרה או נעבור למקום אחר, אין לי מושג איפה אני אגמור סוף שנה, זאת אי וודאות שאתה לא יודע מה קורה אתך, ככה היה גם לפני הפינוי כשלא ידענו אם יהיה פינוי או לא".
דבריה של שמחה הם תזכורת לכך שהילדים ובני הנוער שגורשו מעמונה עברו חוויה קשה שאופפת אותם כל הזמן: "אני וחברות שלי מעדיפות לדבר ולשתף על הגירוש, לכל אחת יש סיפור שהוא מטורף, חוויות שאף ילד בגיל שלנו לא חווה, גם חברות שלי עברו את זה והן היחידות שיכולות להבין אותי".
ולמרות כל הקשיים דבריה של שמחה מעידים על כך שהגירוש לא שבר את בני הנוער והם חזקים מתמיד גם בהחלטות הקשות שהם צריכים לקבל בגילם הצעיר: "אחרי הגירוש אמרתי לעצמי שאני לא אעשה שירות לאומי ודווקא בזמן האחרון החלטתי שאני כן אעשה, כי אני רוצה לתרום לעם ישראל. בלי התמיכה של עם ישראל אני לא יודעת איפה הייתי היום, החלטתי שאני רוצה לתת לעם ישראל כמו שהם נתנו לי".
כמו כן, בפליאה כנה שמחה תוהה מדוע היה צורך בגירוש: "אני חושבת שהגירוש היה מיותר לגמרי, שיסתכלו על עמונה עכשיו היא סתם הר שומם אין בה כלום, אז בשביל מה? תראו כמה צער זה גרם לאנשים, תראו כמה כספים המדינה הוציאה על זה סתם. אם היינו נשארים בבית זה היה יותר פשוט לכולנו. שעם ישראל יסתכלו עלינו ויחשבו איך זה מרגיש שכל החיים אתה חי במקום מסוים ואז מגרשים אותך, זה החיים שלך והבית שלך, עכשיו זה סתם הר שומם". עם זאת, שמחה שומרת על אופטימיות: "עוד לא התייאשנו אני מקווה לחזור ואני מאמינה שנחזור לעמונה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם