שלושה שיעורים שלמדתי מתינוקת בת חצי שנה
לא לפחד לזוז, להעריך את הדברים היומיומיים של החיים ולהרים את העיניים מהמסך מדי פעם. אני אבא כבר שישה חודשים וזהו טור תודה על הדברים הגדולים והקטנים שלמדתי ממנה
לפני חצי שנה בדיוק הפכתי לאבא. ביום חמישי בשעה שמונה בבוקר נכנסנו למחלקת יולדות באיכילוב, ובחמישה לעשר היא כבר הייתה בעולם. אפרוחית קטנה ויפה ומבוהלת וצווחת. אני זוכר איך כשהכול נרגע לקחתי אותה עם אחות עייפה לתינוקייה, במין עגלת פלסטיק שקופה כזאת. כשהגענו והחנינו אותה מתחת למנורה החמימה נשארתי לעמוד מעליה, בשקט, במשך דקות ארוכות. מימיני ומשמאלי עמדו אבות אחרים, הלומים ונרגשים כמוני. כולנו שתקנו ופערנו עיניים ולבבות. אני זוכר איך הסתכלתי על הבת שלי, חיה, וחשבתי, הנה, היא כאן. יש לי בת, ואני אבא. הנה. זהו. התהפכו לי החיים.
כבר שישה חודשים שחיה כאן. מאז שהיא נולדה אני אדם הרבה יותר שמח, הרבה יותר ביתי, הרבה יותר עייף, הרבה פחות אפל. הנוכחות שלה בחיים שלי הציתה בי תחושות חדשות שהייתי צריך ללמוד. כמו איבר חדש שפתאום צמח לי. אהבה מסוג חדש. דאגה מסוג חדש. חרדה מסוג חדש. אשמה מסוג חדש. וגעגוע חדש, חריף ומשונה, שאף פעם לא הרגשתי.
שישה חודשים שחיה כאן, איתי בעולם. והטור הזה הוא טור תודה, לבת הקטנה שלי, שבזמן כל כך קצר נתנה לי כל כך הרבה. הנה שלוש מתנות שקיבלתי ממנה. שלושה שיעורים שלמדתי מתינוקת בת שישה חודשים.
חיה מחייכת בלי סוף. החיוכים שלה הם אור מופלא. אבל לא זאת הנקודה. הנקודה היא שתשעים אחוז מהחיוכים האלה, אולי יותר, מגיעים כשמישהו יוצר איתה קשר עין. אני אכתוב את זה שוב כדי שתבינו כמה זה מרגש. תשעים אחוז מהחיוכים של חיה בעולם הזה הם תולדה ישירה של קשר עין.
וזאת האמת. בשנים האחרונות אני בקושי מסתכל לאנשים בעיניים. לא יודע איך זה קרה. אולי בגלל הסמארטפון. תמיד אני בורח אליו כשאני רואה מישהו מוכר. זה הרבה יותר נוח, הרבה יותר מוגן. כשיש קשר עין צריך לשוחח. לגמגם, מה קורה, מה חדש. לחשוף ולהיחשף. פעם הייתי אוהב להסתכל לאנשים בעיניים, זה היה נותן לי תחושה חמה של ביטחון. היום פחות. לא יודע למה.
אבל מאז שחיה כאן, חזרתי להיות חובב אישונים. ולא בכדי. חיה צודקת. ככה צריך. יש אנשים בעולם. ולאנשים האלה יש עיניים. ובעיניים הללו צריך להתבונן. בשביל זה הן כאן. בשביל ליצור קשר עין. ככה באים חיוכים לעולם.
חיה אוהבת שמזיזים אותה. כל התינוקות ככה. אם אני מניח אותה בעגלה ומתחיל ללכת בבית, חיה נרגעת. וכשאני עוצר היא מיד מתבאסת ומתחילה לקטר. נו, תזוז כבר. תזוז. גם אם אני מניח אותה על הבטן שלי ומלטף אותה, חיה רק רוצה להיות בתנועה. רק בתנועה. היא רוצה שאני ארים אותה. היא רוצה שאני אקפיץ אותה. לא טוב לה להיות בשקט במקום.
וזה הרי כל כך מוזר. אצלי הכול הפוך. אני רוצה רק לרבוץ. להימרח על הספה בשקט, עם כוס קפה. בלי להניד עפעף. אני לא רוצה לזוז מילימטר. אני עצלן כמו בטטה. וטוב לי בחלקי.
אבל חיה צודקת. גם בהקשר הזה. כמה רע לרבוץ במקום בשקט. כמה טוב לזוז. להתקדם. לזרום. לקלוח. להיות בתנועה. חיה צודקת. צריך לזוז. ככה קורה הכול. ושום דבר לא נפלא כמו להיות בתנועה.
השטיחון של חיה, שעליו היא מעבירה את רוב ימיה, מפוצץ בצעצועים שווים וצבעוניים ומגניבים ויקרים, שקיבלנו במתנה מכל מיני חברים. אבל בכל פעם שאני שומע קריאות שמחה נלהבות מהסלון, אני ניגש לשם ונדהם לגלות שחיה בכלל לא מתייחסת לצעצועים האלה. הם לא מעניינים אותה. תמיד היא מוצאת משהו נפלא יותר לזחול אליו ולהתעסק בו. פעם זה גליל נייר טואלט שנשמט לרצפה. פעם זו חבילת מגבונים ריקה. פעם זו ערימה של ניירות גלגול. פעם זה כפכף שחור.
וזאת האמת. הקשקושים בשולי העולם משמחים את הבת שלי הרבה יותר מכל צעצוע מושקע וצבעוני. היא מביטה באריחי הרצפה בתדהמה. חוקרת את גלגלי הפסנתר. משתעשעת בגרב מקומט. החיים מעניינים אותה הרבה יותר. היא מתבוננת על הסתם שישנו בכזאת תשוקה וחדווה. וכל הצעצועים שמפוזרים סביבה נותרים מאחור. צבעוניים מדי. מזיעים ממאמץ.
וגם זה שיעור חשוב, אם תשאלו אותי. שהרי גם לנו, המבוגרים, יש צעצועים משלנו. גם לנו יש מי שאומר על מה כדאי להסתכל. במה כדאי להתעסק. גם לנו שמים מול העיניים, כמעט בכל רגע נתון, דברים צבעוניים ונפלאים ורועשים ויקרים שבהם אנחנו אמורים לגעת. שאליהם אנחנו אמורים לכסוף.
אבל חיה צודקת. שום דבר לא נפלא כמו הבלי העולם. קופסה ריקה של חלווה. חור קטן במכנסיים. כתם של קפה על המקלדת. פח זבל שעולה על גדותיו. סתם. דברים שיש בעולם ואף אחד לא שם אליהם לב. וחבל. חיה צודקת. כמה יופי יש בהבלי העולם. כמה גודש וחום טמונים בדברים הפשוטים, באדוות החיים, שאיש לא עוצר להתבונן בהם.
חיה צודקת. כל היש נפלא. גם הסתם. גם בו יש ממש. יש לי עוד מיליון דוגמאות כאלה. של שיעורים קטנים שלמדתי מחיה. אבל נגמר לי המקום. אולי בפעם אחרת. בכל מקרה, חיה לאה, שישה חודשים עברו. טוב שבאת.
אקו"ם