הכירו את השילוש הקדוש: משטרה – פרקליטות – תקשורת
צלע אחת מזינה צלע אחרת, בסיס המשולש הוא התקשורת, והמטרה הולכת ומתבהרת – מה שכנראה לא יוכרע בקלפי, חייב להיות מוכרע בלחצים אדירים. עד מתי? עד שההפיכה תושלם. זה קורה עכשיו לזוג נתניהו, מחר זה יכול לקרות גם לכם
אחר כך, באיזה אולפן ממוזג של איזה גוף תקשורת מרכזי, תשאל המראיינת את האומלל התורן שמסרב להיכנע לצונאמי – "אז מה אתה אומר בעצם? שהיועמ"ש נגד נתניהו? שמפכ"ל המשטרה נגד נתניהו? שאנחנו בתקשורת נגד נתניהו? שזה הכל רדיפה אישית?"היא תשאל את זה בטון מאוד מסוים, בטוח בעצמו, מעט מזלזל ובכך תקבע את המובן מאליו – אתה מעט לא שפוי במקרה הטוב או מקריא מתוך דף המסרים במקרה הרע. אתה קונספירטיבי, מוקיון, מגוחך, רדוף. אנחנו בתקשורת, לעומת זאת, אנשים רציניים ולא מוטים. אנחנו משקפים רק את העובדות.
ואז היא גם תמנה את העובדות כדי שמשה וברכה משיכון צעירים בראשון, לא יתבלבלו לרגע – היועמ"ש והמפכ"ל הם בכלל מינויים של נתניהו, ואנחנו בתקשורת הפלנו את אולמרט, אז בוא תחשוב טוב טוב לפני שאתה עונה. חבל שתעשה מעצמך צחוק לעיני האומה.
הכירו את השילוש הקדוש: משטרה – פרקליטות – תקשורת: האחד מהדהד את השני, השני מעצים את השלישי, השלישי מגבה את הראשון.
וכשכל צלעות המשולש העוצמתי הזה רוצות הרשעה – כל אזרח שומר חוק יכול למצוא את עצמו בצרות צרורות, ואני מתכוונת לכל אחד. אף אחד איננו מוגן, גם לא אני, גם לא אתם, גם לא ראשי ממשלה. השאלה היא האם הן רוצות הרשעה. אז בואו נבחן את זה אחד לאחד.
כשאלשיך ממונה למפכ"ל המשטרה האדמה התקשורתית רועדת – הוא דתי, הוא מגיע מהשב"כ, הוא ימני מאוד, הוא מודיע שההדלפות מהמשטרה לתקשורת ייפסקו באופן מוחלט והכי גרוע – ביבי רוצה אותו שם. עבור רוב גופי התקשורת המרכזיים, הפרופיל הזה מספיק כדי להפוך אותו לאנטי כרייסט.
מכונות החיסול פותחות מבערים כמו שרק הן יודעות, ואלשיך נעמד מול כיתת יורים שאינה יודעת שובע – כתבה רודפת כתבה בעיתונים, בטלוויזיה וברדיו. חשדות עולים, ההאשמות פורחות, התשתית הוכנה, היד שמנענעת את עריסת התודעה של כולנו רוצה את הדם שלו, ואין לה שום כוונה להפסיק.
דומני שהשיא היה כשאלשיך נעמד במסיבת עיתונאים והודה באופן מפורש שהמשטרה לוקה בשיטור יתר כשמדובר באוכלוסיה האתיופית. לכאורה, המסר הכי פרוגרסיבי שיצא מידיו של מפכ'"ל משטרה אי פעם במדינת ישראל. לכאורה מחיאות כפיים. לכאורה.
הלכה למעשה, אלשיך קם בבוקר למחרת ומגלה שהוא גזען חשוך וחסר תקנה – כל גופי התקשורת בוחרים להתעלם באלגנטיות מהכרזתו החשובה וההיסטורית, להוציא משפט אחד שאמר מהקשרו, להעצים את המניפולציה ולקבור אותו סופית.
ייתכן כי אלשיך הבין בבוקר הזה דבר אחד חשוב – במשחק הזה הוא לא יכול לנצח, ואם הוא לא יאכיל בהקדם את המפלצת התקשורתית - הוא יכול לשכוח מקריירה פוליטית בעתיד. הם יגמרו אותו.
ויש רק דרך אחת להאכיל את המפלצת – להתגרש מנתניהו.
אלשיך ממנה יועץ תקשורת חדש, ליאור חורב שמו.
ליאור חורב הוא בחור מוכשר. הוא גם אחד ממתנגדיו הבוטים של ראש הממשלה.
בואו נניח לרגע בצד את האנומליה שלפיה יועץ התקשורת של משטרת ישראל הוא אדם שיוצא באופן פומבי נגד ראש הממשלה של אותה מדינה, ונתמקד במה שחשוב – מהרגע שבו ליאור חורב נכנס לתמונה חלה תפנית חדה של 180 מעלות ושני דברים קורים בו זמנית:
1. ברז ההדלפות לתקשורת שאלשיך סגר כמעט באופן הרמטי נפרץ כמו גייזר של הדלפות ורמיזות נגד נתניהו.
2. הסיקור התקשורתי השלילי נגד אלשיך מופסק באחת. צלע התקשורת, או אם תרצו "בסיס האם" של השילוש הקדוש הזה, מניח לו לעת עתה.
אינני יודעת מה ההסתברות הסטטיסטית לכך ששתי המגמות הללו נעו במקביל באופן מקרי, אבל אני משערת שיש כאן הסבר אחר – האחד קרץ, השני הבין, צלע אחת תגמלה צלע אחרת ומשה וברכה משיכון צעירים בראשון יושבים בסלון מול הטלוויזיה ומזדעזעים מהדיווחים של נוסבאום, פלג ודרוקר, בלי להבין את המטריקס שחולש להם על התודעה – יש להם ראש ממשלה מושחת.
כשמני נפתלי צועד למשרדי המשטרה לראשונה ומציע מידע על הגברת נתניהו תמורת חסינות מוחלטת קורה דבר מוזר: הפרקליטות מאשרת לו מעמד של עד מדינה כעבור שבועיים בלבד.
הרי אדם יכול לבקש חסינות עבור פשע עצום שביצע ואז להסגיר אדם אחר עבור פשע קטן הרבה יותר. כך, המדינה רוצה למנוע מצב בו אדם שרצח נניח מבקש חסינות מוחלטת כדי להסגיר אדם שגנב כיכר לחם, זאת למשל תהיה עסקה "לא משתלמת" בעליל. מובן שהמשוואה הזאת משתנה מעט כאשר יש לאדם פרטי כמו נפתלי מידע על אישיות ציבורית חשובה. בהקשר הזה, ככל שהאישיות הציבורית חשובה יותר – כך הפרקליטות תהיה נדיבה יותר במתן החסינות עבור העד.
אלא שהגברת נתניהו היא אדם פרטי בדיוק כמו נפתלי, ולכן נשאלת השאלה מדוע הפרקליטות והמשטרה מיהרו להגן בכזו להיטות על נפתלי, ולמחוק מראש פשעים שאולי עשה ואולי לא עשה? האם שבועיים הם זמן מספיק כדי לחקור באופן יסודי את עברו של אב הבית לשעבר? כנראה שלא.
רבים ירימו גבה כעת ויאמרו – "על מה את מדברת (שני סימני שאלה, סימן קריאה) מי את חושבת שהיה אז היועמ"ש שאישר את העסקה הזאת (שני סימני שאלה, סימן קריאה) וינשטיין (שלושה סימני קריאה) הפודל של נתניהו, עושה דברו, האיש שמכר את יוקרתו הציבורית כדי להגן בגופו על הדוצ'ה שלו.
ואני עונה – בדיוק.
יהודה וינשטיין הנלעג והנרדף הוא בראש ובראשונה בן אדם, ובני אדם חרדים לשמם הטוב, וייתכן מאוד כי וינשטיין ניסה, במעשה החפוז הזה, לקנות את עולמו, להוכיח לתקשורת ולעולם שהוא בעצם לא כזה, שיש לו עקרונות ויושרה, שהנה הוא נוהג בחומרת יתר מול אשת ראש הממשלה, אותו ראש ממשלה שכביכול "קנה אותו". כפי שאלשיך בעצמו הבין, גם וינשטיין בתקופה ההיא מותקף על ידי מבקר המדינה לינדנשראוס, יוצא להגנת עצמו ועונה למבקר – "תן לי חומר! רק תן לי חומר ותראה איך שאני פועל!" אין לזלזל ברצון האנושי הבסיסי ביותר של כל אדם להגן על שמו הטוב, אין לזלזל בתחושת התסכול ולפעמים הפחד שמתקפות חוזרות ונשנות יכולות לעורר גם בחזק שבאדם.
מי שמבין את המנגון הזה טוב מאוד הוא אלדד יניב למשל, אותו אלדד יניב שצוטט כאומר לפעיליו בכנס בתל אביב – יש לנו גורמים במשטרה, יש לנו גורמים בתקשורת, יש לנו גורמים בפרקליטות, עכשיו רק צריך להפעיל לחץ, הרבה לחץ, כל הזמן לחץ, עד שנצליח.
הרי יש סיבה לכך שהפגנות המחאה נעשות מול ביתו הפרטי של מנדלבליט והסיבה איננה "מלחמה בשחיתות". לאף אחד אין ספק שמנדלבליט עובד סביב השעון אז למה הפגנות? ואם הפגנות אז למה מול הבית הפרטי? כי הכל אישי. כי ההפגנות הן בעצם תמרור אזהרה, כי "המלחמה בשחיתות" היא בעצם טקטיקת הפחדה של מאפיה סיציליאנית. כי תראו מה קרה לווינשטיין ואז תחשבו על מנדלבליט. כי צריך להיות על- אדם יצוק מברזל כדי לא להיות מושפע מהחרב שמונחת על הצוואר ומנדלבליט הוא אדם ראוי מאוד אבל הוא איננו "על אדם." המחשבה על החיפזון והלהיטות בהם נקט ווינשטיין כדי להכשיר את עדותו של מני נפתלי צריכה לגרום לכולנו להביט בדאגה רבה מאוד על ההשלכות של מה שקורה בכיכר גורן בכל מוצאי שבת.
קצרה היריעה מלתת דוגמאות לחוסר האיזון התקשורתי כי הן נמצאות בכל מקום, בכל יום, בכל שעה, בכל ערוץ ובכל פורמט, ומכאן בדיוק כוחן – טפטוף בלתי פוסק שחודר לתודעה ופועל כמו היפנוזה סוגסטיבית על הציבור הישראלי, ע"ע משה וברכה משיכון צעירים בראשון.
בואו ניקח, סתם לשם הדוגמה, את סוף השבוע האחרון. מאות שעות של אולפני שידור שבהן ישבו פרשנים שהאיזון היחיד שאפשר לייחס להם הוא בלהחזיק אחד את השני – כי עוד קצת שמאלה והם כולם יפלו מהצוק – ירדו לטמיון.
מאות שעות שבהן הם הרשיעו באופן מוחלט את שרה נתניהו מול מיקרופון פתוח בכך שגנבה את כספי המיסים שלכם כדי לטפל באביה החולה או לרכוש לעצמה רהיטי גן – הפכו עקרות, וכל מה שנשאר זה חמגשית. הדעת נותנת שבמצב כזה אותם פרשנים יחושו באיזו אי נוחות מינימלית. קדחת.
נוסבאום מציע שעזרא סיידוף נשכב למען שרה נתניהו על הגדר.
כלומר הוא מציע שגם כשההאשמות הוכחו על ידי היועץ המשפטי ככאלה שאין בהן די אפילו להליך של שימוע – היא עדיין אשמה, היא חייבת להיות אשמה, הרי לא ייתכן שהיא לא אשמה, איך נסדר את זה שהיא בכל זאת אשמה? אה, זה קל - סיידוף מגן עליה. נוסבאום יודע שסיידוף מגן עליה. נוסבאום יודע הכי טוב. נוסבאום יודע יותר טוב ממנדלבליט.
דנה ויס מקשיבה לנוסבאום והופכת את ההשערה לעובדה מוגמרת. למחרת הם חוזרים על העובדה הזאת שוב, ביום ראשון רינו צרור כבר פותח את תכניתו בגל'צ ואומר באופן מפורש – "מה שלא קרה, כן קרה". גם רינו צרור יודע, ולעזאזל מערכת המשפט הישראלי. מה כולם יודעים? הם יודעים דבר פשוט – שרה נתניהו אשמה גם כשהוכח שהיא חפה מפשע. ממש כמו בעלה.
התעוזה התקשורתית הזאת כל כך מדהימה עד שלוקח מעט זמן כדי להבין שכל המיצג הזה הוא מיצג שווא – הם מדברים על העמדה לדין בעוון החמגשיות, אבל אין בכלל החלטה כזאת. הרי מנלדבליט יצא בהכרזה שהוא "שוקל" החלטה כזאת, ולכן יבצע שימוע שלאחריו ייתכן שההחלטה הזאת לא תתקבל. אלא שרוב אמצעי התקשורת מעלימים לחלוטין את המילה "שוקל" מהכותרות, ואת העניין הפעוט של תהליך השימוע הם כמעט לא מזכירים. וזאת רק דוגמה אחת קטנה לטפטוף הפייק ניוז מסוף השבוע האחרון. תארו לכם מה קורה לתודעה של משה וברכה מראשון לציון כשהם חשופים למבול הזה כבר שנים.
צלע אחת מזינה צלע אחרת, בסיס המשולש הוא התקשורת, המטרה הולכת ומתבהרת – מה שכנראה שלא יוכרע בקלפי חייב להיות מוכרע בלחצים אדירים. עד מתי? עד שההפיכה תושלם. זה קורה עכשיו לזוג נתניהו, מחר זה יכול לקרות גם לכם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם