הפיטורים של גואטה הם סיפור של פחד חברתי
בכסילות פוליטית גמורה הלך ונופף גואטה בסדין אדום לפני עדת פרים. הדרישה לפיטורין הייתה תגובת בטן טבעית, אך האם הצר שווה בנזק המלך?
חבר הכנסת יגאל גואטה מש"ס נאלץ להתפטר בעקבות ראיון ברדיו, אשר בו סיפר על השתתפותו בחתונה של קרוב משפחתו הלהט"ב. ככלות הכל פיטוריו של יגאל גואטה נבעו מרברבנות ואף טיפשות. יכול היה האיש לילך בצנעא והדבר היה עובר בשקט - אולם האיש, בדרכו המוחצנת, בחר לנפנף בכך לעין כל ולהעיר בכך את כל הדובים הרדומים מרבצם.בדיעבד, התבטאותו של גואטה עשתה טוב. עתה, ניתן לנו כציבור חרדי להישיר מבט ולהתמודד - רעיונית לפחות - עם הסוגיה ומשמעויותיה.
נתחיל מהבסיס, כחטא, משכב זכר אינו העבירה הכי חמורה בתורה, אפילו במדרג העונש. זהו חטא חמור אך היחס הדתי-ציבורי אליו, הוא בוודאי חסר כל פרופורציה. בעולם בו הפרופורציות היו נכונות, מחלל שבת מצוי היה אמור לקבל יחס לא פחות חמור, הלא העונש על שני החטאים הללו שקול הוא - סקילה, אך עינינו הרואות כי אין הדבר כן.
ח''כ יגאל גואטה. חטאו של גואטה אינו חטא דתי, הוא חטא חברתי.
צילום: הדס פרוש/ פלאש 90
מדוע אם כן החטא הספציפי הזה כה מטלטל, כה מרעיש, כה מרגיז ממלכות? אם נקשיב היטב ונסנן את רעשי הרקע הדתיים, הרי שמבעד למילים נרגיש בקלות רגש עז, עמוק, ראשוני: פחד. פחד אמיתי.
הדבר הזה מערער אותנו, מאיים למוטט עלינו סדרי עולם, ובצדק. רסיס המחשבה שלמישהו מאיתנו יהיה בן כזה, בת כזו, יכולה להטריף עלינו את דעתנו. איך נראה את פנינו בחוץ אז? איך נתמודד עם אנומליה כזו? איך זה ישפיע על המעמד החברתי שלנו, על הקשרים המשפחתיים שלנו, אפילו על מקום העבודה שלנו לעיתים?
באם נחדד את הנקודה - חטאו של גואטה אינו חטא דתי, הוא חטא חברתי. האיש בכסילות פוליטית גמורה הלך ונופף בסדין אדום לפני עדת פרים, כפיל בחנות חרסינה הוא לחץ בחוזקה על הכפתורים הרגישים ביותר. הדרישה לפיטורין הייתה תגובת בטן טבעית - רצון פרימיטיבי לסלק איום.
כעת, לאחר שנקודה זו הובהרה ניתן לגשת לשאלות היסוד האמיתיות. נצא לרגע מאזור הפחד ונשאל את עצמנו, האמנם הצעד האימפולסיבי הזה היה הצעד הנכון, המועיל? הצר שווה בנזק המלך? אפילו במידה והוחלט שהדבר מועיל, האם התועלת היא לטווח הארוך, או שמא היא רק לטווח הקצר ואילו לטווח הארוך יש להכין כבר עתה כלים מסוג אחר?
בפחד יש מאפיין ילדותי ואפילו פרימיטיבי. מהחברה שלי לעומת זאת, אני מצפה לאומץ, לבגרות, לשיקול דעת. החברה שלי לא תברח מאתגרים, היא תישיר אליהן מבט ויכול תוכל להן. האם ניתן לפחד להכתיב את אורחות חיינו הציבוריים, או שמא נאזור מספיק חיל להתמודד? אנו התשובה, תרתי משמע.
הכותב הוא סטודנט חרדי לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם