לא אקטביזם, היפר אקטביזם: האם הכנסת תעצור את בג"ץ?
שום חייל לא יגויס בעקבות פסיקת בג"ץ, וגם המערכת הפוליטית לא תלך לבחירות. אבל מהלכי השבוע הזכירו שלא שקד ולוין הם היריבים העיקריים של ביהמ"ש העליון אלא ליצמן וגפני
אהרן ברק המציא את האקטיביזם השיפוטי, אבל מרים נאור ועמיתיה המציאו את ההיפר אקטיביות. בתוך שלושה חודשים הם הנחיתו מהלומה אחר מהלומה על הקואליציה. ההחלטה בעניין המסתננים הרתיחה את הליכוד; פסילת מס הדירה השלישית לקחה מ'כולנו' את ההישג הגדול שלה; ההחלטה על הרס עמונה הקפיצה את הבית היהודי. עכשיו מגיע הווטו המשפטי על חוק הגיוס המרוכך, ומשגע את החרדים. האם זהו אקטיביזם אחד רחוק מדי?
במהלך המשא ומתן הקואליציוני, כאשר משה כחלון ליהק את עצמו, או לוהק, לתפקיד השמאלן התורן של הממשלה, הוא החליט לכלול סעיף שיאפשר לו וטו מעשי על כל שינוי ביחסי הכנסת ובית המשפט העליון. ומה יקרה אם חוק הגיוס ייפסל, שאלו החרדים. יודע צדיק נפש בהמתו, או להפך. אם כך, אשקול לתמוך בפסקת התגברות על פסיקות בג"ץ, אמר כחלון לפי כמה מהמעורבים, מכמה מפלגות.
ספק אם יצטרך לפרוע את השטר הזה בקרוב. פסקת ההתגברות היא תמרון אסטרטגי של הימין, אבל מלחמת הגיוס איננה המלחמה הנכונה בעבורו. החוליה החלשה של המחנה הלאומי היא הטענות לכפייה דתית והמפלגות החרדיות. תיאבון־יתר כבר עלה להן פעמיים בממשלת ליכוד־לפיד, ואין להן שום חשק לפעם שלישית. דרעי וחבריו לש"ס, למשל, נאלמו ונעלמו כמעט ליממה אחרי פסק הדין, וזה לא היה כדי לקרוא את 184 העמודים.
לכן מאז פסיקת בג"ץ לא נשמעה כלל המילה "בחירות" מבכירי יהדות התורה. החרדים אינם מנופפים באקדח הזה, ראשית כי אין בו כדורים, ושנית - כי הוא מכוון בראש ובראשונה נגד עצמן. הזמן הרי עובד נגדן: בתוך שנה פחות שלושה ימים יש להביא חוק גיוס מרוכך. מה ההיגיון בבזבוז שישה חודשים יקרים על מערכת בחירות והרכבת ממשלה חדשה?
פסיקות בג"ץ הזכירו שהאקטיביזם השיפוטי הוא איום על החרדים יותר משהוא איום על המתנחלים. הרחבת זכות העמידה בשנות התשעים, והכנסת מושגי שסתום כמו "שיקול דעת" ו"האדם הסביר", נועדו להרחיב את האופק המשפטי בעבור ערכים דמוקרטיים כשוויון וזכויות אדם על חשבון ערכים יהודיים. לא שקד ולוין הם היריבים העיקריים של ביהמ"ש העליון, אלא ליצמן וגפני.
סביר יותר שהמתכונת תהיה העברה בחריקת שיניים של חוק גיוס מסוים, עם ניסיון לתמרון משפטי שיאפשר את המשך המצב הקיים, פחות או יותר. ממילא שום חייל לא יגויס בגלל פסק דין של בג"ץ. ממילא היקף הגיוס החרדי עולה בלי קשר לפינג־פונג המשפטי־פוליטי בנושא שנכנס לשנתו העשרים (!). החיים נסעו הלאה מזמן. ההתכתשות השבוע נשמעה כמו סטטוסים משנות התשעים.
לפני כמה שנים פנה הרב שמעון בעדני, ממנהיגיה התורניים של ש"ס, אל יגאל גואטה. רבי יגאל, אמר, באו אליי שני אברכים וסיפרו לי שיש לך טלוויזיה בבית. האומנם? גואטה לא התבלבל: הטעו את כבוד הרב, אמר. אין לי טלוויזיה אחת, יש לי חמש. מה אעשה ואשתי אוהבת לראות, האם לגרש אותה? חס וחלילה, אמר הרב בעדני. הכי חשובה המשפחה.
השבוע הוכיח גואטה עד כמה חשובה לו המשפחה. מצד אחד יש לו טלוויזיה, מצד שני טלפון מיושן, קטן. כשנודע דבר התפטרותו האפשרית מהכנסת ("בצער ובשמחה", חתם את מכתב ההתפטרות שהגיש לדרעי), הטלפון קרס תחת 1,500 הודעות ושבק חיים.
גואטה הוא ש"סניק של פעם: טלוויזיה בבית וטלפון לא חכם בכיס, הקפדה על מצוות ואהבה לכדורגל, רגל אחת בבית המדרש ואחרת בהבלי העולם הזה.
גואטה לש"ס הוא מה שבני בגין לליכוד: שריד אחרון מעולם אחר, ישן, שפעם היה שווה הרבה קולות והיום לא נותר ממנו כמעט דבר. הריאיון שחיסל כנראה את הקריירה הפוליטית שלו, הסתיים בסיפור על השתתפותו בחתונה החד־מינית של אחיינו, אבל החל באזכור שיר חדש של בתו. בן אחר שלו חולם להשתלב בליגת־העל בכדורגל. השילוב בין שירת נשים לחתונת גברים היה קצת יותר מדי לרבני ש"ס. מתנגדי דרעי רצו להביך אותו באמצעות מתקפות ארסיות במיוחד על מקורבו גואטה, ודרעי נאלץ להראות לו את הדרך הביתה.
האם סילוקו יביא לסיום דרכה של ש"ס כתנועה של הציבור המסורתי? קשה לסיים משהו שהסתיים כבר מזמן. 17 המנדטים של התנועה בסוף המילניום הקודם נחתכו בשליש עם החזרה לשיטת הפתק האחד, ועוד ארבעה מושבים ברחו עם פטירתו של הרב עובדיה. מוטת כנפיו העצומה סוככה על ציבור ענק, מהחרדים הספרדים ועד שחקנים בנבחרת ישראל בכדורגל. כשהלך, הלך הרעיון של ש"ס. מאה ומשהו אלף מצביעים עזבו לכחלון, לליכוד ולאלי ישי.
החיים הפוליטיים אכזריים, אבל דרעי עשה בחירה נכונה. מנוי וגמור איתו ללכת על הגרעין הקשה, החרדי. בנט חטף מהלומה קשה בציבור הרחב אחרי הסרטונים נגד ההומואים של מועמדי מפלגתו, אבל בניגוד אליו, לדרעי אין שום חלומות גדולה על ראשות הממשלה או משרד הביטחון. טובים שישה מנדטים על היד מתמרון מביך בין מתינות והקצנה שייגמר מתחת לאחוז החסימה. הם התפוגגו כבר לפני כעשור וחצי. פרישת גואטה משפרת מעט את מצבו של דרעי אצל נשיא המועצת, הרב שלום כהן. יש לו מספיק צרות ב־433 מכדי להיראות באתרים החרדיים כמי שכמעט מארגן מצעדי גאווה.
הפרשי השעות מבואנוס־איירס הביאו לעיסוק מצומצם מדי באמירות פוליטיות חריגות של ראש הממשלה. באחד מאתרי הליכוד הזניחים פורסמה ידיעה על כוונתו של נתניהו לפרוש (אפשר להכניס כאן צחוקים מוקלטים) בחודשים הקרובים (עוד צחוקים) ולעזוב לביתו על רקע החקירות (השתנקויות צחוק ומחיאות כפיים). אבל אין אתר ליכוד זניח מדי בימים אלה, ונתניהו הגיב.
"זה הבל", אמר, "אני לא מתכוון ללכת לבחירות. אני מתכוון להמשיך את הקדנציה הזו עד תומה ולהוביל את הליכוד בבחירות של 2019".
"ועכשיו", אמר נתניהו כלוחש סוד, "השאלה מי הכניס את המשפט הזה בתוך הליכוד. אתה יכול לנתח את זה ככה, זה אומר שמי שחושב שהוא ירוויח מזה הוא לא חכם גדול. כי ישר נחשוב מי חושב שירוויח מזה ואז הוא לא ירוויח מזה. זאת אמירה כל כך טיפשית, תראו איך זה מנוסח. תלכו איתי ברחוב ותראו את התמיכה בי. לא זוכר תמיכה כזו מ־1996. אז היה תסכול מאוסלו, לא תמיכה בי וברעייתי כמו עכשיו".
ברור למי מתכוון נתניהו בצמרת הליכוד, אבל ברור בעיקר מה מטריד אותו: לא מבחירות הוא חושש, אלא ממה שייראה כסימני חולשה על רקע חקירת המשטרה.
גם בנושא נתניהו והחקירות, כמו בעניין החרדים והגיוס, מועלים כל העת רמזי בחירות, וגם כאן נשאלת השאלה: למה בעצם? נאמר שנתניהו ישוב בסוף החורף מהבוחר עם ארבעים מנדטים, כפי שהבטיח לאחרונה. זה יעצור את עד המדינה הבא? זה יגרום ליועמ"ש לסגור את התיק? ומי לידיו יתקע שהוא לא יפסיד, או יחזור חבול?
הקדמת בחירות רלוונטית מבחינת נתניהו בהקשר הפלילי רק אחרי החלטה אפשרית של היועמ"ש להגיש כתב אישום. בג"ץ עשוי להידרש לשאלה אם ראש ממשלה יכול לשבת על ספסל הנאשמים בבוקר, ובבור בקריה בערב. בהקשר הזה, תוצאות הבחירות מאוד רלוונטיות. עד לרגע זה לא פורסמו באופן רשמי החשדות הנקודתיים נגד נתניהו. אבל אחרי הודעת היועמ"ש יוכל נתניהו לבקש את אמון הציבור ואז לבוא איתו לבג"ץ וליועץ ולומר: העם יודע על כל סיגר ועל כל שמפניה, ועדיין רוצה בי. לפי כל הסקרים שנערכו עד היום נתניהו שומר על כוחו, אבל שני שלישים בציבור חושבים שעליו להתפטר אם יוגש כתב אישום. בחירות הן דרך לבחון זאת, אבל הבחינה לא אמורה להתרחש בקרוב.
עשה מי שעשה את החשבון הבא לקראת ועידת העבודה, שהייתה אמורה להצביע אמש על תוכניתו של אבי גבאי לשינויים מרחיקי לכת בחוקת המפלגה: גבאי ביקש לשריין ארבעה מועמדים מטעמו, ללא צורך באישור נוסף. אבל היו"ר החדש כבר הודיע שהוא עשוי, ומן הסתם יבקש, שריונים נוספים במקרה של איחוד עם מפלגה אחרת, כנראה התנועה של ציפי לבני. גבאי עצמו כבר משוריין וכך גם המזכ"ל ערן חרמוני, ובאמצע העשירייה השנייה כבר מתחילים השריונים למושבים, לקיבוצים ולמחוזות. חוץ מזה, גבאי כבר הודיע שחמישה שרים יהיו מינויים מקצועיים. זה אומר שגם אם יזכה בעשרים מנדטים, פחות ממניין מהם יהיה של המפלגה, ואולי שניים או שלושה גג יזכו להיות שרים זוטרים.
זו התכנית השאפתנית באמת של גבאי, שמעולם לא רחש אהדה מיוחדת למפלגה המסוכסכת שאליה הצטרף רק לפני שמונה חודשים. הוא מבין היטב שהמגרעת העיקרית שלו מול לפיד, למשל, היא המותג המפלגתי ומוקשי הנעל שממתינים במורד הרשימה, כמו למשל זוהיר בהלול וסירובו לגנות חלק מפיגועי הטרור. זו תהיה דרכו לעקוף את המפלגה שבחרה בו. מעניין כמה מעסקני הוועידה שתמכו בהתלהבות מבינים את עומק הבור שכורה להם עכשיו מנהיגם.
אקו"ם