שונאים, סיפור אהבה: מתי נפסיק להיעלב?
מי שבאמת רוצה לשדרג את חייו החברתיים צריך ללמוד להיות לא רק אחד שיודע לבקש סליחה, אלא גם, ובעיקר, אחד כזה שפשוט לא ממהר להיעלב
אם יש נכס טלוויזיוני של החינוכית שבאמת ראוי להיכנס לפנתיאון, הרי אלה תוכניות חודש תשרי של פרפר נחמד. תמיד בתקופה הזאת הייתי פותחת את הטלוויזיה ומתענגת על השירים. עפרה חזה ו"בנינו בחצר סוכה נהדרת", דודו זר ו"בין הקיץ לסתיו, חודש תשרי". אבל יותר מהכול הייתי מחכה לשיר של עוזי חיטמן על גד וראובן. זהו שיר ילדים נפלא, שמספר על שני שכנים שהם החברים הכי טובים. כאלו שעושים הכול יחד ובונים סוכה ביחד וחיים אחד בקישקע של השני. אבל שנה אחת הם נקלעים למריבה והסוכה המשותפת הופכת לשתי סוכות, וכך השיר מתגלגל ומתגלגל לו בזמן שפינגי ואוזה מחלקים ציונים לעלילה ("איזה סיפור מקסים", "איזה סיפור נורא"), ואני מרשה לעצמי להצטרף ליציע ולומר: איזה סיפור גנרי.
בכל שכונה, בכל עיר, בכל קהילה ישנם שני השכנים האלו שהכול ביניהם היה טוב עד שהפסיק להיות. כך קרה גם לאחת מחברותיי הטובות, תושבת אחד היישובים בשומרון, עם השכנה הכי קרובה שלה. הן עשו הכול ביחד - שבתות, חגים, חופשות בקיץ וטיולים. אפילו את התורים לציפורניים קבעו במשותף. עד שיום אחד החליטה החברה להוסיף לבית יחידת דיור שחסמה לשכנה האהובה את הנוף. השכנה התלוננה, ביקשה לשנות את התוכניות, החברה התנגדה, וכך נפתח לו סכסוך ארוך ומתיש שנמשך כבר למעלה משלוש שנים. שתי משפחות ושתי סוכות. שתי חברות שהיו הכול אחת בשביל השנייה והיום לא מדברות בגלל שני חדרים ונוף.
אנטוניו קנדרבה מבקש סליחה מהאוהדים. לא רק לבקש סליחה, אלא גםלא להיעלב.
AFP
פעמיים ניסתה החברה לפייס את השכנה, דפקה לה בדלת וביקשה להתנצל, אפילו הציעה פיצוי כספי. וההיא בשלה - לא מוכנה לדבר ולא מוכנה לשמוע. "בכל ערב יום כיפור אני יושבת בבית ומחכה, אולי הפעם היא תתרצה", אמרה לי השבוע. "אולי הפעם היא תפתח את הדלת ותיכנס פנימה ותיתן לי את החיבוק החזק שלה והכול יחזור לקדמותו. ובכל שנה אני מתאכזבת מחדש".
פעם אנשים רבו אחת לחודשיים. היום הם רבים על בסיס יומיומי בוויכוחים מטומטמים ברשתות החברתיות. ובאמת, למי מאיתנו אין את ההוא שכתב נגדנו, ההיא שהשפילו אותה בפומבי, ההוא שרק ניסה להעביר ביקורת בונה ועל הדרך בנה בעיקר את האגו של עצמו. נחיל ארוך של שונאים ומושנאים, מסוכסכים ועלובים, פגועים וממורמרים שפשוט התרגלו לחיות בצל קיומם של אויביהם. וכל סכסוך נדמה כסתרו של עולם, עליו יקומו וייפלו כל הרגשות כולם. כל כך התרגלנו לריב מאחורי מקלדת, שלמי בכלל יש זמן להסביר את עצמו באופן שהשני יבין. יותר פשוט לחסום ולהוסיף אותו למעגל הצ'ילבות שרק הולך ומתרחב. אני מכירה אנשים שמתעבים זה את זה עד זוב דם ואפילו לא יודעים לומר לעצמם מה מקור העצב.
והיה פעם איזה בחור שריכז בתנועת הנוער בתקופה שבה הייתי קומונרית. בעקבות מתיחה שעשינו על חשבונו החליט להלשין עליי ועל קומונרית נוספת להנהלה וחטפנו נזיפה והשעיה זמנית מהתפקיד. היא נשאה בעונש בהכנעה והמשיכה בקומונה, אני לעומתה התקשיתי לשאת את העלבון וביקשתי לפרוש מתפקידי. אני זוכרת את השיחה שהתקיימה בינינו ואת המשפט שאמרה לי: "ברוב המקרים לא האנשים הם שפוגעים בנו, אנחנו אלה שבוחרים להיעלב".
במשך שנים ביליתי את חיי בבטן מלאה על הרכז. הוא, הרכז האיום, שבמקום לזרום עם ההלצה העדיף להשתמש בכוחו לרעה נגד שתי קומונריות צעירות. עד שיום אחד הוא עלה מולי בצ'אט, רצה להגיב על איזו כתבה שלי שקרא, והתברר שהוא אפילו לא זוכר את המקרה. וזה המון פעמים ככה - משפט שנאמר בהיסח הדעת וגורם לנו לשחות שנים בעלבונות ולאכול סרטים, ובסוף מתברר שהאחר בכלל לא מודע לדרמה שמתחוללת.
בתקופת הימים הנוראים מרבים לדבר על מושג הסליחה, אבל אולי כדאי שנתחיל לדבר על התכונה שבאמת נדרשת כדי לשרוד נפשית בעולם הזה: היכולת להעביר על המידות. נסו לחשוב רגע - מיהם האנשים בקהילה שכולם רוצים להיות בחברתם? למה הם כל כך בקונצנזוס? ברוב המקרים תגלו שמדובר באלו שהכול עובר לידם. אלו שתמיד לוקחים הכול בקלות. אנשים שאפשר לחיות לידם שנים ותקבלו מצדם אפס דרמות והפתעות.
לאנשים, בייחוד בעשורים האינטנסיביים של גידול משפחה וילדים, אין סבלנות לשאת ולהכיל את הנעלבים. הם יעדיפו להיות ליד מי שנוח, מי שלא שואב מהם אנרגיות, מי שהכול איתו תמיד בכיף ובזרימה. אלו האנשים הנאהבים, זוהי תכונת המפתח העיקרית שיוצרת מקובלות.
מי שבאמת רוצה לשדרג את חייו החברתיים צריך ללמוד להיות לא רק אחד שיודע לבקש סליחה, אלא גם, ובעיקר, אחד כזה שפשוט לא ממהר להיעלב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם