ראשי » חדשות » דעות

ימנים, בואו בהמוניכם לפסטיבל עכו

שלא כמו בעבר, פסטיבל עכו מעלה השנה הצגות ביקורתיות לא רק משמאל. בתגובה, יוצרים החרימו את האירוע בשם 'חופש הביטוי'. בדיוק בגלל זה צריך להיות שם

היעד הוא עכו, היעד הוא תרבות. השבוע זכה הסרט הישראלי 'פוקסטרוט' בפרס בפסטיבל ונציה. לא ראיתי את הסרט, אבל נראה שהוא יורק כל כך חזק על המדינה ועל חיילי צה"ל, עד שהוא הצליח לזעזע לא רק את השרה מירי רגב אלא גם גורמים משמאל. אחד מהם הוא סופר הילדים המופלא יהודה אטלס, שכתב ב'הארץ': "כשמאלני 'שרוף' בעצמי אך גם כאדם ישר, עליי לומר שבנושא זה אני מוצא את עצמי במחנה אחד עם מירי רגב". אטלס הבהיר שהוא נגד חסימת תקציבים, אך הביע את הסתייגותו האינטליגנטית וההגונה מהסרט שמתהדר בנוצות השמצת צה"ל ברחבי העולם.

האמת, התרגלנו. התרגלנו שאמנות ותרבות מגיעות רק משמאל, שרק סרטים שמסתייגים או משמיצים את המדינה זוכים כאן לתקציבים (מכיסו של משלם המסים כמובן), שאמנות בועטת היא רק מצד אחד, שתיאטרון איכותי הוא רק כזה שמשמיץ את המתנחלים/חרדים/צה"ל - מחקו את המיותר. רק בשנים האחרונות התחלנו לגלות את התמונה, ללמוד אותה, להבין שהכניסה למועדון הסגור הזה היא לבעלי גוון מחשבתי אחד, להפנים שהכסף שלנו מממן ומתדלק את ההקצנה ואת תנועת הדה־לגיטימציה העולמית נגד ישראל.  אחרי שהתרגלנו ואז התעוררנו, עכשיו יש פתח לשינוי. אבל כדי ליצור שינוי לא מספיקה מדיניות ממשלתית מלמעלה, אלא צריך גם תנועה מלמטה.
 
חג סוכות הקרוב עשוי להביא איתו לא רק רוחות של סתיו, אלא גם רוחות של שינוי בתחום האמנות והתרבות. 'פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר' עבר השנה טלטלה. עוד רגע נגיע אליה. פסטיבל עכו הוא פסטיבל פרינג' הכולל תיאטרון אלטרנטיבי, חדשני, שאיננו משתייך לזרם הממסדי המרכזי. הרעיון הוא להצמיח הצגות מקור בועטות ומתריסות, ולאפשר מגוון וריבוי של קולות. זהו פסטיבל ותיק בן 38 שנה, הממומן ברובו המכריע מכספי ציבור. ההצגות בו חדשות ומוצגות בפסטיבל לראשונה, ונשענות במלואן על התקציב שהן מקבלות מהפקת הפסטיבל. במשך שנים הוא מאכלס את האליטה של התיאטרון בארץ, הומוגנית מאד במרקם שלה וגם בדעותיה הפוליטיות והחברתיות. למרות החופש האמנותי לכאורה וההתיימרות בפלורליזם, כמעט לא נשמע שם מגוון של דעות וכיוונים. התיאטרון בעכו ידע לבעוט רק בכיוון אחד, מאד חדגוני. עד השנה.

הטלטלה התחילה כשלראשונה הציבו קו אדום ופסלו את ההצעה ל"אסירי הכיבוש", הצגתה של עינת ויצמן. ויצמן, תומכת בל"ד, החליטה להציג באור רומנטי את מה שהיא מגדירה "אסירים פוליטיים". רעיון שנולד אצלה בביקור סולידריות אצל ח"כ לשעבר באסל גטאס, כשעוד היה במעצר בית (כיום הוא בכלא). לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש מה אמור היה להיות בהצגה שטרם נולדה.

מרגע הביטול התעוררו כל השדים. המנהל האמנותי של הפסטיבל, אבי גיבסון בר־אל, החליט להתפטר מהנהלת הפסטיבל. במקביל התחולל מבול של עצומות, כתבות, חרמות, השמצות, קמפיינים ולחץ ענק מצד ארגוני היוצרים, המחזאים, האמנים, השחקנים, כולם. בן לילה נותר הפסטיבל ערום לגמרי. ההצגות שנבחרו להשתתף החליטו לבטל ולהחרים את הפסטיבל כמחאה. ציפוף שורות מוחלט, איש לא יעז למצמץ.
 

הראשון שהבין שיש פה משהו גדול יותר ולא הסכים לשחק את משחק "תמות נפשי עם פלישתים", היה מוני יוסף. יוסף, אדם עם ניסיון עשיר בעולם התיאטרון, איש ששיחק וביים הצגות בועטות ביותר, הסכים לקחת על עצמו את ניהול הפסטיבל במקום המנהל הפורש. הוא הבין שהפסטיבל על סף ביטול ושזו תהיה בכייה לדורות, אבל מאותו רגע הוא הפך לאויב. מה לא אמרו עליו? שהוא מוודא הריגה בתיאטרון, משתיק את הקול הערבי בעיר, שכיר חרב של השלטון, בוגד, פשיסט, נאצי, הכול מותר. טלפונים מאיימים, מנומסים יותר או פחות, הגיעו מקולגות מכל רחבי הברנז'ה, עד כדי איום באלימות פיזית. היו גם אמנים שתמכו ושלחו הודעת חיזוק, אבל הכול בשקט. כולם מפחדים. חופש ביטוי ומחשבה? רק כשמבטאים מה שנכון להגיד ולחשוב.

מתוך הקרשים הרימו מוני, המנכ"ל אלברט בן־שלוש והצוות פסטיבל אחר, פסטיבל שבאמת נותן הזדמנות. השנה יופיעו בפסטיבל מגוון קולות והוא ייפתח לקהלים חדשים. בין היתר גם לדתיים, מסורתיים ואפילו חרדים. תהיינה הצגות שמבטאות עולמות תוכן שונים, גם אלה שהיו בפסטיבלים קודמים אבל גם קולות אחרים, כי לבעוט אפשר לא רק מצד שמאל. ההצגה 'אבדות' שנכתבה לפי ספרו של מיכאל שיינפלד, 'תיקון חצות' על קונפליקט בין אב לבן כשהבולדוזרים של היס"מ מתכוננים לפינוי, ועוד הפקות מקור, כולל הצגה לנשים בלבד. בין היתר תהיה גם הצגה שנכתבה בהשראת המשבר הנוכחי, בשם "בדרך לפסטיבל עוצרים בוולגריה", הצגה בועטת מכיוון אחר.

הפסטיבל יתקיים על אפם ועל חמתם של איגודי היוצרים, שבלבם פנימה מחכים לרגע שייפול כדי שיוכלו להגיד: 'אמרנו לכם, אי אפשר בלעדינו'. הקהל המורד לא קונה כרטיסים, ודף הפייסבוק של הפסטיבל מותקף על ידי מאוכזבים שונים. "לא רק סיננו הצגות חדות בביקורתיות, אלא הגדילו והכניסו הצגה שאם אני לא טועה מדברת על התנחלות. חופש האמנות מת", כתבה בזעזוע אחת המאוכזבות, בלי להבין את הסתירה הפנימית בדבריה.
מישהי אחרת העזה לכתוב דברים אחרים, ואני מביאה אותם כמעט כלשונם: "אני שמאלנית מתונה, ולמרות זאת לא אהבתי שהפכו את פסטיבל עכו לחדגוני מבחינה חברתית ופוליטית. המרד שלכם בברנז'ה התל אביבית השמנונית, באליטה הסגורה וההומוגנית - מרגש אותי. זה פרינג' אמיתי! זה תאטרון אחר אמיתי! אנשים אמיצים שלא נכנעו לסתימת הפיות של החונטה".

קצב מכירת הכרטיסים כרגע איננו מזהיר, בלשון המעטה. המכירה התחילה מאוחר, הפרסום התחיל בעיכוב משמעותי, והפריצה לקהלים אחרים וחדשים לוקחת זמן, זמן שאין. "אם הציבור הלאומי היה יודע כמה זה חשוב, היו מוציאים אוטובוסים מיש"ע כמו בהפגנות", אומר גורם מתוך הפסטיבל. אז זו לא הפגנה ולא צריך אוטובוסים, אבל זה בהחלט תחום פורח ויעד לאומי שצריך להיות מודעים אליו ואז לנוע בכיוונו.

הזמן הוא סוכות, המקום הוא עכו. שם צריך להיות בחול המועד, להוכיח שאפשר. להוכיח שאמנות יודעת לבעוט לשני הצדדים, להוכיח שאפשר לשנות שנים של אינדוקטרינציה וחושך.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרה העצני-כהן

יו"ר תנועת 'ישראל שלי'. בוגרת תנועת בית"ר, נשואה ואם לשלושה.

לכל הטורים של שרה העצני-כהן