אנחנו לא חייבים לערבים שום דבר
השאלה מה יהיו זכויותיהם איננה צריכה להיות שיקול מרכזי בתכנית העבודה שלנו. אנחנו לא חייבים שום דבר למי שנלחם בנו שוב ושוב ושוב ומשלם מחיר רק כי ניצחנו. תגובה ליריב אופנהיימר
הביקורת שהעביר יריב אופנהיימר באמצעות פירוש הרש"י שהוא העניק לתכנית ההכרעה שלי נשענת על הערכות עובדתיות ועל טיעונים מוסריים. עם הערכותיו המציאותיות אין לי שום עניין להתווכח. נאמר זאת בעדינות: עד כה קריאת המפה של השמאל הישראלי לא התכתבה מי יודע מה עם המציאות. כל התחזיות שלו על שלום ומזרח תיכון חדש התנפצו אל סלעי המציאות בגלי טרור איומים שגבו מאיתנו אלפי הרוגים ופצועים. אני מעריך שהשינוי התודעתי שיתרחש אצל הערבים בשלב ההכרעה התודעתית של תכניתי יהיה דרמטי ומהיר בהרבה מזה שצופה אופנהיימר. גם לצה"ל ולהכרעה הצבאית יש בתכניתי תפקיד מינורי בהרבה מזה שמתאר בחשש אופנהיימר, אם כי אני אכן ממש לא חושש מעימות כזה ומשוכנע ביכולתנו לנצח בו ולהכריע את הטרור, אם נידרש לכך.מה שצרם לי במאמר שלו זו טענתו לפיה תכנית ההכרעה אינה מוסרית מאחר שהיא לא מעניקה שוויון זכויות מלא, הכולל זכות הצבעה לכנסת, לאלו מערביי יהודה ושומרון שיבחרו להישאר כאן כאנשים פרטיים וללא שאיפות לאומיות. לטענתו, אין לנו זכות מוסרית לדרוש מהערבים להיפרד לשלום מהדרישה לממש את שאיפותיהם הלאומיות כאן בארץ ישראל, ועוד יותר מכך, אין לנו זכות מוסרית להחיל ריבונות מבלי להעניק זכות הצבעה שווה. ואני מדגיש: זכות מוסרית. כי טענות וספקות פרקטיות הנוגעות לתגובת העולם אל מול תכנית ההכרעה ניתן בהחלט להעלות, וגם להן אני חושב שהתכנית נותנת מענה, אבל לא זה מה שמטריד את אופנהיימר. מה שמטריד אותו זה הפן המוסרי.
בציוץ שהעלה לטוויטר שלו ביום שבו השקתי את התכנית הוא אף קבע את המבחן למוסריות התכנית "האם אני הייתי מוכן לחיות באותם התנאים שבהם אני מציע לערבים לחיות". והטיעון המוסרי המעוות הזה משקף לדעתי אובדן דרך מוחלט, שלמרבה הצער הפך לנחלתם של חלקים גדולים בשמאל בישראלי.
אני מבקש לענות על העיוות המוסרי הזה בשלוש תשובות, מן הקל אל הכבד: ראשית, לא ברור לי האם יריב אופנהיימר היה מוכן לחיות בתנאים שהוא מבקש להעניק לערביי יו"ש בתכנית ההיפרדות שלו. חיים חסרי זכויות ודמוקרטיה, תחת שלטון עריץ ומושחת של הרשות הפלסטינית או של מקבילתה בשלטון חמאס בעזה. יש מידה רבה של צביעות בדרישה להקמת מדינה פלסטינית נחשלת ומושחתת בשל הטיעון המוסרי של זכויות הערבים. נזכיר רק שברשות הפלסטינית לא התקיימו בחירות כבר יותר מעשר שנים. תכנית ההכרעה שלי מבטיחה לערבים חירות וזכויות טובות בהרבה מאלו שיהיו להם בכל קונסטלציה אחרת.
שנית, המפעל הציוני של שיבת עם ישראל לארצו הוא המפעל הצודק והמוסרי ביותר שהתרחש בעולם במאות השנים האחרונות. אם יש תנועה לאומית שמתנגדת לו ושכל מטרתה היא לפגוע בו, אז אין דבר צודק ומוסרי יותר מלהכריע את התנועה הזו, לגדוע את התקווה הלאומית הסותרת שלה ולאפשר את המשך המפעל הצודק והמוסרי שלנו. חבל שאמיתות יסוד שהיו כל כך פשוטות לאבות המייסדים של המדינה התחלפו בבלבול ערכי גדול כל כך אצל ממשיכיהם.
אבל הכשל הגדול ביותר בטיעון המוסרי של אופנהיימר נעוץ במחשבה שאנחנו חייבים משהו לערביי יהודה ושומרון. שהשאלה מה יהיו זכויותיהם ביום שאחרי צריכה להיות שיקול מרכזי בתכנית העבודה שלנו ושאנחנו צריכים להחיל עליהם את הכלל היהודי הבסיסי של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". אז זהו שלא. אנחנו ממש לא חייבים לערבים שום דבר. אנחנו לא חייבים שום דבר למי שנלחם בנו שוב ושוב ושוב ומשלם מחיר רק כי ברוך ה' ובעזרת ה' - ניצחנו. הטיעון של אופנהיימר מזכיר לי את ספרם של אפרים קישון ודוש אחרי הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים "סליחה שניצחנו". אז אנחנו ממש לא צריכים לבקש סליחה שניצחנו.
לו הערבים היו רוצים לחיות במדינה עצמאית הם היו צריכים פשוט מאוד לקבל את תכנית החלוקה ולא לפתוח במלחמה במטרה להשמיד אותנו. במבחן אופנהיימר, לו אני, במקום הפלסטינים, לא רוצה לחיות תחת כיבוש - אני פשוט לא מצטרף לצבאות ערב במלחמת ששת הימים ומפסיד. לו הערבים היו מבקשים לחיות בשלום לצידה של מדינת ישראל הם היו צריכים להפסיק את הטרור והאלימות כבר מזמן. אבל הם לא. הם נלחמו, נלחמים וימשיכו להילחם בנו ככל יכולתם. כי המטרה שלהם היא שלא נהיה כאן. כי השאיפה הלאומית שלהם סותרת את שלנו ומבוססת על הרצון לחסל את מדינת ישראל. ולכן אין לי שום אחריות ושום מחויבות מוסרית לזכויות שלהם. המחויבות האחת והיחידה שלי היא לעם שלי, לחזון היהודי והציוני של מדינת ישראל. ואם כדי להבטיח את המשך החזון הזה הערבים צריכים לשלם מחיר, זו בעיה שלהם, ושלהם בלבד. תכנית ההכרעה מבוססת אכן על אמונה בצדקת דרכנו ועל השתחררות מרגשות האשם ונקיפות המצפון כלפי הערבים. אין שום סיבה בעולם שיהיו לנו כאלה.
ולמרות זאת, ממש לא בשל מחויבות מוסרית, אלא לפנים משורת הדין נתייחס לאלו מהם שיבחרו להישאר כאן בתנאים שלנו בצורה הטובה ביותר שנוכל. בדיוק כמו שנהגנו לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. למרות שברור שאם הם היו מנצחים, חלילה, באחת המלחמות הם היו שוחטים את כולנו ולא משאירים אף אחד בחיים - בדיוק כמו שהם עשו בתרפ"ט ובדיוק כפי שמתרחש היום במדינות ערב בין מנצחים ומפסידים - למרות זאת, אנחנו נמשיך להתייחס אליהם אחרת. כי אנחנו אחרים. אולם יש לומר, ברגע שיש התנגשות באינטרסים - האינטרסים שלנו תמיד יגברו, כי מצד האמת אנחנו לא חייבים להם שום דבר.
אקו"ם