לשנה טובה תחתמו את הארנק: אולי די עם השופינג?
בשלטי החוצות מספרים לכם ש"שנה טובה מתחילה בשופינג", אבל ראש השנה הוא דווקא הזדמנות להשלים עם החסר ולא את החסר
"שנה טובה מתחילה בשופינג", בישר לי שלט גדול על כביש בגין צפון. ואם השלט אומר, הוא כנראה יודע מה הוא אומר. גם האישה שעיטרה אותו הייתה נראית מאושרת. היא בטח חזרה עכשיו משופינג, אחרת איך חיוך יפה כזה יהיה מרוח לה על הפרצוף? כאילו מה - הילד שלה הצחיק אותה? האיש שלה גרם לה לחייך מאיזה מסרון ששלח? מישהו עזר לה ברחוב? פחחח מה הסיכוי, נכון? בכל זאת חשדתי. אולי זה היה משהו בעיניים שלה, אולי זו הייתה הזווית של החיוך. כאילו באמת היא אומרת לי ששנה טובה מתחילה בכל דבר שהוא לא שופינג.
שימו לב, קוראים יקרים, שנה טובה לא מתחילה בסתם קניות ישראליות. צריך להיות מדויקים כאן כדי שהקסם יעבוד. שנה טובה מתחילה בשופינג, כזה של האחות הגדולה וה'מאגניבה'. שחוגגת את יום העצמאות שלה בסיילים מטורפים, ושתרבות הצריכה שלה היא מודל להערצה פה אצלנו בישראל שבמידל־איסט.
המשכתי לדהור בכביש בגין צפון במהירות המותרת של 80 קמ"ש, ולמען הכנות אומר שייתכן שהשלכתי את המחשבות שלי על הדוגמנית המאושרת, ושזו אני בכלל שמדברת מפרצופה הנאה. כי ברצינות? שנה טובה מתחילה בשופינג? לא בטיול, לא במחשבות על החיים, לא עם חברים? דווקא בעוד רכישה של משהו שאנחנו כנראה לא באמת צריכים? אני כל כך מאחלת שהנשים של כל אותם קופירייטרים שהגו את המשפט הזה, ממש עכשיו מגהצות להם את האשראי למוות בקניון הקרוב לביתם.
עכשיו זה הרגע שכל מיני נשים וגברים עלולותים להאשים אותי בשוביניזם. למה הנחתי שאת הסלוגן הגו גברים, ושדווקא הנשים שלהם באמת חומרניות שרוצות שנה טובה עם המון שופינג? לגבי הקופירייטרים הגברים אין לי תשובה טובה. לגבי החומרנות שלנו, הנשים, דווקא יש לי אחת: "תעבור בחנויות בכל עיר גדולה", כתב טולסטוי בספר האהוב עלי ביותר. "זה עניין של מיליונים, לא תוכל לאמוד את המאמץ האנושי שמושקע בזה, אבל תבדוק אם בתשעים אחוז מן החנויות האלה יש לפחות משהו שנועד לשימוש הגברים. את כל מותרות החיים דורשות הנשים, ורק למענן הם קיימים. תספור את כל המפעלים. חלקם העצום מייצר קישוטים חסרי תועלת, מרכבות, רהיטים, צעצועים למען הנשים. מיליוני אנשים, דורות של עבדים, גוועים בעבודת הפרך הזאת, שמתנהלת בבתי חרושת רק בשביל הגחמות של הנשים. כמו מלכות מחזיקות הנשים תשעים אחוז מן המין האנושי בכבלי עבדות ועבודת הפרך".
הטקסט הזה, מתוך 'סונטת קרויצר', ראה אור בשנת 1889, ונראה ששושלת העבדות עדיין נמשכת בסדנאות יזע למיניהן. זה נושא שראוי שנדבר עליו, אבל אני לא אספיק. לכן אתמקד בנו, אלו שנמצאות בצד של הארנק. גיבור הספר שמפיו יוצא הציטוט הנ"ל מסביר שזו הדרך של נשים לנקום בגברים בחוסר השוויון הנהוג כלפיהן, שזו הדרך היחידה שלהן להחזיר ממד של שליטה על חייהן. גם אם לא תקבלו את התיאוריה שלו, ונבין שעברו 130 שנה מאז שהספר הזה נכתב - קצת קשה להתווכח עם העובדות, והן שעדיין רובן הגדול של החנויות נועדו למען ריצוי מאוויי הנשים. הזוי, לא?
ובכן, אישה יפה שמעטרת פרסומת מעצבנת, אני לא אתמם. אני לא כל כך שונה ממך. אהיה כנה, אני לא איזה נזירת קניות. אני אוהבת לקנות בגדים יפים וגם נעליים, נו טוב, וגם קצת כלים. ותמיד אני יכולה להעמיד לימיני את חכמינו שאמרו שדברים נאים מרחיבים את דעתו של אדם. ועכשיו עם יד על הלב, אחרי שהעליתי אותם מקברם לדיון הזה, אני די בטוחה שאם הייתי מראה להם את תכולת הארונות שלי, הם היו אומרים שהגזמתי עם הדברים היפים, ושמפה הנפש כבר לא מתרחבת, אלא רק מתכווצת לה בשקט במקומה.
בחודשיים האחרונים, בעקבות מעבר דירה שהתארך, למדתי על בשרי כמה מעט אנחנו צריכים כדי להיות מאושרים, ואולי בגלל זה עצבנה אותי הפרסומת הזאת באופן מיוחד. במשך חודש חיינו רק ממה שהיינו צריכים, ותאמינו או לא, חיינו לא רע גם עם מה שהיה חסר. אם חודש שלם חיינו בלי תשעים אחוז מהחפצים שלנו, זה אומר שיש לנו הרבה יותר מכל דבר אפשרי: סירים, מגבות, צעצועים, ספרים, בגדים וסתם ג'אנק. הדבר שהכי פחות חסר לנו עכשיו זה ששנה טובה תתחיל לנו בשופינג. באריזות האחרונות נפטרנו מלא מעט דברים יפים וטובים. עם מסירתם הלאה לחיים טובים יותר אצל חברים או סתם בפחים, הגיעה תחושת השחרור. פחות זה יותר.
ותגידי, שאלתי את האישה בעלת החיוך הרחב שכבר התחיל להתעייף כשהתקרבתי לתל־אביב, איך אפשר בלי קצת ניו־אייג'? חבר שמתרגל מדיטציה סיפר שאחד התרגילים הכי מעניינים ומלמדים שהיו לו, התרחש כאשר המורה שאל במה הוא התרכז במדיטציה. לבושתו הודה שהוא פשוט היה רעב ולא הצליח להתרכז בשום דבר אחר. המורה שלח אותו להתבונן ברעב לא כמצב שדורש מילוי, אלא כנתון קיים, מצב פיזי שלא מבקש את הפתרון המיידי שלו. הוא לקח את התרגיל הביתה ולא אכל - לא כשהסתיים השיעור, ולא כשעבר בתחנה המרכזית ליד איזו בורקסייה, ולא כשהגיע הביתה ויכול היה פשוט לפתוח את המקרר. הוא חקר את הרעב שלו.
וזה תרגיל מעניין. לראות בחוסר את מה שהוא. לא אחד כזה שישר מבקש להתמלא, אלא כזה שמבקש שנציץ ונתבונן בו. כי גם אם נמלא אותו, הרי תוך שעה או שעתיים, יום או יומיים, יגיע חוסר אחר שיבקש שנמלא אותו, ואז מה עשינו? אנחנו יצורים אנושיים. ברירת המחדל שלנו היא לרצות עוד ולחתור למילוי ועוד מילוי ועוד מילוי, הרי "לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ". אנחנו בור ללא תחתית כי אנחנו לא באמת מבקשים עוד שמלה או עוד 4 כריות + 2 כוסות במבצע של איקאה. אנחנו בור ללא תחתית כי אנחנו מבקשים משהו הרבה יותר גדול ממה שאפשר לקנות בתווי הזהב שקיבלנו מהעבודה לרגל החג. אם לא נדע להשלים עם זה שיש סיכוי טוב שהמשהו הזה שאנחנו באמת רוצים לעולם לא יתמלא, אנחנו נמשיך לבזבז את הזמן והכסף שלנו בקניונים. וזה, למען האמת, קצת חבל.
לשנה של פחות קניות, פחות חסרונות ויותר השלמות. לשנה טובה תכתבו ותחתמו את הארנקים שלכם, אפילו קצת, טוב?
אקו"ם