איפה הרב עובדיה שיסטור לגואטה ויחזיר אותו לכנסת?
פרשת גואטה היא עוד ביטוי לנפילה המתמשכת של ש"ס מאז ימיה הגדולים בשנות התשעים, ובעיקר מאז מותו של הרב עובדיה יוסף. ללא מנהיגותו הכריזמטית, אפילו עניין פעוט יחסית מסבך את המפלגה מבית ומחוץ
אביב 1990 היה אחד הסוערים בתולדות המדינה. ראש הממשלה יצחק שמיר פיטר את שר החוץ שמעון פרס, אחרי שהתברר לו כי הוא חותר תחתיו ומבקש את מקומו. בעקבות המהלך התפטרו כל שרי ממשלת העבודה שישבו בממשלת האחדות ליכוד־עבודה. פרס הגיש הצעת אי־אמון בממשלה והצליח להפיל את שמיר בשיתוף פעולה עם חברי הכנסת של ש"ס, שנעדרו מאולם ההצבעה. הנשיא חיים הרצוג הטיל את הרכבת הממשלה על פרס, ושוב הדברים היו תלויים בש"ס. האם תתמוך בממשלת פרס החדשה?
מתחת לביתו של הרב עובדיה, שהתגורר אז במעלה רחוב ז'בוטינסקי בטלביה, התקיימו הפגנות סוערות של הימין והשמאל. המפגינים התעמתו אלה עם אלה, ארבו לרב עובדיה כשיצא ונכנס, וצעקו לעברו שיתמוך בשמיר או בפרס. דוד איש־שלום, אחד ממפגיני השמאל, פצח בשביתת רעב. זה היה כבר מוגזם מבחינת הרב, והוא קרא למפגינים לביתו בקומה השנייה. הרב הושיב את כולם סביבו ושאל: "מי כאן שובת רעב?" איש־שלום הרים את היד. "בוא הנה", ציווה הרב עובדיה ושלף מכיסו סוכרייה. הרב בירך והורה למפגין לחזור על הברכה. "עכשיו תכניס לפה", אמר הרב. "נגמרה השביתה שלך".
איש־שלום, חילוני גמור, נישק את ידו של הרב בהתרגשות. קשה היה לעמוד מול הרב עובדיה. הדמות המיוחדת, הסמכות והכריזמה עבדו לאורך שנים על קהל רחב ולא רק על מצביעי ש"ס. הרב היה סוד כוחה של ש"ס, וש"ס הייתה סוד כוחו של הרב. הציבור הספרדי הגדול אהב את הרב, את המניירות שלו, את סיפוריו העממיים ואת שפתו שלא תמיד הייתה מופת ללשון צחה. הפוליטיקאים ותלמידי החכמים של ש"ס ראו ברב עובדיה שואב מנדטים דווקא בזכות השילוב בין הלמדנות והשכונתיות. כאשר הרב עובדיה קילל לפני 23 שנים את יוסי שריד ושולמית אלוני ראש מרצ, היה מי שרץ עם הקלטות הללו לעיתונאי רשות השידור.
אגב, ש״ס לא תמכה בשמעון פרס אף שסייעה לו להפיל את שמיר. כאשר פרס ביקש להקים את הממשלה החלופית שלו, חברי הכנסת של ש״ס חזרו כבר לליכוד. פרס כשל, ושמיר נשאר ראש הממשלה.
ש"ס הילכה קסם על רבים בתחילת דרכה, ולא רק בגלל האישיות של הרב עובדיה. המסר שלה היה פופולרי, אטרקטיבי ומזמין אהדה. אני מלווה את ש"ס עשרות שנים, עוד מהימים שבהם אריה דרעי לא היה בעניינים, כאשר נסים זאב, שלמה דיין ויעקב כהן ייסדו את התנועה בירושלים. עבור התקשורת החילונית היה מדובר בתופעה מסקרנת לעילא. קבוצה ספרדית חרדית המורדת בסמכות האשכנזית שפרשה עליה חסות, ומנסה להסיר את הכבלים לנוכח גילויים של גזענות והשפלות. זאב הקים את ש"ס מכיוון שלא קיבלו את בתו ללימודים בסמינר אשכנזי בירושלים. אריה דרעי אמר בעבר בריאיון לכותב השורות הללו כי "האשכנזים מוכנים שנתחתן רק עם הנכים והמפגרים שלהם".
ש"ס זכתה לאמפתיה רבה בשנותיה הראשונות. הדימוי שלה היה דתי אבל מרענן ולא כופה, שתלטני ומסוגר כמו אגודת ישראל הוותיקה. הסיסמה שלה "להחזיר עטרה ליושנה" דיברה אל רבים בעם. המהפכה הספרדית החדשה עוררה עניין רב אצל כל עיתונאי פוליטי וחברתי.
הפריצה הגדולה של דרעי להנהגת הרשימה, שהחלה במסע תככים מפואר נגד היו"ר הראשון הרב יצחק פרץ, דווקא הוסיפה לו לוויית חן בעיני הציבור הכללי. החברה הישראלית הכירה לפתע פוליטיקאי חרדי מסוג חדש, צעיר מודרני וממושקף, מתון בהשקפותיו ומוכן להתחבר לכל חילוני בשטח. השותפות הפוליטית והחברות הקרובה של דרעי עם חיים רמון, למשל, הפכה אותו לכוכב ואפילו לתקווה גדולה בעיני השמאל. האכזבה תגיע רק שנים לאחר מכן.
ש"ס ניצלה את התמיכה מימין ומשמאל כדי להגביר את כוחה בדרכה המיוחדת. בבחירות 1988 היא הפכה להפתעה גדולה בקלפי וצברה ארבעה מנדטים. מכאן היא עלתה כמעט בטור הנדסי, עד שגרפה 17 מנדטים בקלפי בבחירות 1999. הדרך להצלחה הגדולה של ש"ס הייתה מגוונת ויצירתית. ש"ס ניצלה את כוחה ואת מעמדה המיוחד בממשלות השונות כדי לבנות רשת חינוך זולה יחסית וזמינה, שקשרה אליה עשרות אלפים והרחיבה את פוטנציאל הבוחרים. את מערכות הבחירות הובילו שלוש דמויות נערצות: הרב עובדיה, הרב יצחק כדורי ואריה דרעי. השלושה ידעו להבטיח לבוחרים זקיפות קומה וביטחון עצמי, וגם לכרוך את ההצבעה הנכונה במצוות וקמעות שמבטיחים חיים טובים בעולם הבא.
הנפילה הגדולה של ש"ס החלה בהסתבכות הפלילית של אנשיה. מדובר בתהליך ארוך אבל משמעותי שהחל לחסל את ש"ס בהדרגה, או לפחות להוריד אותה מגדולתה. יאיר לוי, שהיה אחד מחברי הכנסת הבולטים והאהודים בש"ס, סימן את תחילת ההידרדרות. בפברואר 1993 הוא החל לרצות חמש שנות מאסר על גניבה ומעשי זיוף. לוי נשלח לכלא בעיצומן של חקירות משטרה נגד אריה דרעי עצמו ופעילים בכירים רבים בש"ס, שלא עמדו בפיתוי מול הקופה הציבורית המזמינה. גם החידודים נגד ש"ס החלו. "לכל שר בש"ס יש תיק", נפוצה הבדיחה. הסאטיריקן אפרים סידון קבע אז כי ש"ס היא ראשי התיבות של שודדים וסחטנים.
ש"ס איבדה את מניותיה בעיני הבוחרים מן המרכז והשמאל. דרעי, שהוא גאון תקשורתי וחיית שטח, הצליח במהלך מזהיר להפוך את כתב האישום החמור נגדו לסוג של רדיפה ממסדית נגד המהפכה. חבריו הקימו מול כלא מעשיהו שאליו נשלח את ישיבת 'שאגת אריה'. בבחירות 1999, שנערכו בשיטת הבחירה הישירה, השיגה ש"ס 17 מנדטים, אחרי שקמפיין 'הוא זכאי' תפס תאוצה בעשרות ערים, שכונות ויישובים. אבל בבחירות ההן בנימין נתניהו הובס ואהוד ברק נבחר. השמאל התאכזב בינתיים מהעמדות המדיניות הנִציות של ש"ס שנחשפו במהלך שנות התשעים, ונחרד מהתופעות הפליליות. הפעילים בעבודה, במרצ ובהמשך גם בשינוי של טומי לפיד החלו לפתח שנאה גדולה למפלגה, שפעם הייתה בעלת הברית של יצחק רבין. "רק לא ש"ס", זעקו ההמונים בגרון ניחר בכיכר רבין ביום הבחירות, כאשר ברק הכריז על "שחר של יום חדש".
דרעי הלך לבית הסוהר, וש"ס הלכה ואיבדה את הזוהר הקדוש שלה. הרב עובדיה החזיק את המפלגה על 11 או 12 מנדטים לאורך השנים, אבל היא הלכה בהדרגה וחזרה למשבצת חרדית־עדתית, ימנית וקיצונית. אלי ישי, שהוא איש ישר, החליף את דרעי ושינה גם את הדימוי המתון של המפלגה. אפילו המשפט הידוע של הרב עובדיה, שלפיו פיקוח נפש דוחה שטחים, נשכח והפך לא רלוונטי. בהדרגה הלכה ש"ס וביטלה גם את הפתיחות הדתית היחסית שלה. הרב חיים אמסלם שביטא עמדות מתונות ויצא נגד הכניעה לקיצוניות החרדית־אשכנזית, סולק משורותיה.
באוקטובר 2013 הלך הרב עובדיה לעולמו. קודם לכן הוא הספיק להחזיר לש"ס את אריה דרעי אחרי 13 שנים שבילה מחוץ לפוליטיקה. כך הנציח מלחמת עולם בינו ובין אלי ישי, עד שהאחרון פרש מש"ס ורץ מולה בשמו של מרן. לכולם היה ברור כי ללא הרב עובדיה ש"ס תלך ותתחסל. השחיתות הפנימית, הדימוי שנשחק, המריבות הפנימיות, העמדות שמקצינות בתחום המדיני, הדתי ונגד סמלי השלטון - הבריחו את האוהדים המסורתיים במעגלים הרחבים יותר. בבחירות 2015 רבים ממצביעי ש"ס חזרו לליכוד או הלכו למפלגות ימניות אחרות. אריה דרעי נותר עם שבעה מנדטים, שנתמכים בעיקר בידי הגרעין הקשה של המפלגה.
לרבנים שמובילים היום את ש"ס חסרים הגב הרחב והעוצמה ההלכתית והסמכותית של הרב עובדיה שהכילה את כולם. הם נצמדים לטקסטים הקשים, והתקשורת הש"סית החדשה, בעיקר בקבוצות הוואטסאפ, מדווחת להם בקנאות על כל תופעה חריגה. כך, כאשר חבר הכנסת יגאל גואטה הלך לחתונת אחיינו ההומוסקסואל דרעי הפנה לו עורף, והעדיף את החלטות מועצת החכמים של ימי הביניים. הפעם לא עמד מאחורי דרעי הרב עובדיה שהיה מעיף לגואטה שתי סטירות הגונות על הלחיים, אומר לו "לא תעשה את זה עוד הפעם, טוב?", ושולח אותו בחזרה לעבודת הכנסת.
התקווה הגדולה נגוזה, ואת מקומה תפסה האכזבה ואפילו השנאה הפנאטית.
אקו"ם