ראשי » חדשות » דעות

פוקסטרוט, הסרט הכי אוברייטד שראיתי מזה זמן

אני האדם הפשוט שפינה ערב באמצע השבוע כדי לשכוח משגרת הבורגנות המעייפת שלו והלך לצפות ב"פוקסטרוט". חבל שמדובר בסרט שאינו ראוי לצפיית המונים

אסי דיין אמר פעם שסרט טוב הוא סרט שבו אנשים לא יוצאים להתפנות באמצע. אם נפעיל את המדד הזה על פוקסטרוט, אפשר לומר שלא רק שהרשיתי לעצמי לצאת לשירותים פעמיים, גם יכולתי בדרך להספיק לסרוג כיפה לילד, לסגור בווטסאפ בייביסיטר למחר, לתכנן את החתונה של הנין שלי ולפתור את המשבר בצפון קוריאה. הרבה זמן מיותר היה בסרט הזה, שכן כל סצנה של דקה קיבלה מקום של רבע שעה ויותר.

קשה לומר שלא נתתי לו הזדמנות. בניגוד למירי רגב, אני מסוג האנשים שנוטים לצפות במושאי הביקורת שלהם לפני שהם פוצחים במסע שיימינג לאומי. ובאמת שקיוויתי לצאת מהאולם ולומר שמירי רגב סתם יצאה חומוס, אך לאחר שצפיתי בו אני אומרת דבר אחר לגמרי: גם בלי סצנת הטיוח מדובר בסרט שפשוט אינו ראוי לצפיית המונים. ואכן לא היו המונים באולם הסינמה סיטי בירושלים - פחות מעשרה אנשים טרחו להגיע, וגם הם נאלצו להחזיק את העיניים בקיסמים.
 
כעת, הבה נבהיר את נקודת המוצא: אני האדם הפשוט. אני הקהל שאמור לצפות בסרט הזה, שהשאיר בייביסיטר בבית ופינה ערב באמצע השבוע כדי לשכוח משגרת הבורגנות המעייפת שלו. וכמו כל צופה, קיוויתי ששמוליק מעוז יעביר אותי חוויה מסוימת: קתרזיס או צחוק, כאב או הזדהות, משהו ששווה שריפה של שעתיים מהחיים. אבל לצפות בפוקסטרוט היה קצת כמו להגיע למסעדה על בטן ריקה כשאת מתה למנת סטייק טובה ולקבל ארוחת גורמה בטעם לא מזוהה עם פרח צהוב בצד.

עם נתון אחד קשה להתווכח: מדובר בסרט עם מבע קולנועי עשיר, עמוס בזוויות צילום מרהיבות, בתצוגת משחק משובחת של ליאור אשכנזי ושרה אדלר, שעסוקה פחות במילים ובעיקר בהבעות פנים, רווי מטאפורות וקריצות ליצירות קולנועיות אחרות, ומצ'ופר בקטע ריקוד ואנימציה. אז למה, למען השם, כל כך סבלתי בו?

התחושה היא שמעוז כל כך התמקד בצורה, שבדרך הוא קצת שכח את התוכן. ואולי יהיה מי שיגיד שזאת בדיוק החוויה שהוא ניסה לחלץ מהצופים: צפייה שהיא סבל מתמשך, מחנק בלתי נגמר שמתחיל עוד בחלק הראשון של הסרט (זהירות, ספוילר), עם רגע קבלת ההודעה על מותו של הבן יונתן, ובהמשך עם רגע הגילוי שמדובר בטעות וכל החרדות שבאות אחריו.

המחנק ממשיך גם למערכה השנייה שמתארת את חוויית השירות במחסום שבו נמצא יונתן, בסיס שומם שהשעמום והרוטינה ובדיקת התעודות לפלסטינים והרמת המחסום לגמלים הם מנת חלקו היחידה. החנק לא פוסק גם בחלק השלישי של הסרט שבו אנחנו מבינים שהבן שנהרג, ובסוף לא נהרג, בעצם כן נהרג על ידי הגמל שהופיע במערכה הראשונה. וברור שיהיו מי שיגידו שסצנת הטיוח לקראת סוף המערכה השנייה היא בעצם רק מטאפורה אחת גדולה להדחקה הלאומית של כולנו, לעובדה שאנחנו שולחים ילדים למלחמה שאין לה תכלית, ושמותם אינו הרואי יותר מאשר לנסוע הביתה ברכב צבאי ולהתנגש בגמל. אבל מה בעצם כל כך חדשני באמירה הזאת? אנחנו הרי שומעים אותה מדי יום על ידי אינספור נביאי זעם מהשמאל הישראלי. וכל המסרים ברורים וידועים - האופן שבו השואה ממשיכה לנהל אותנו רגשית עד היום, גזרת המוות שמרחפת מעל כל משפחה ישראלית, ריקוד הפוקסטרוט שמייצג את התנועה המעגלית של המציאות שלנו ואיך כל צעד מוביל אותנו לאותו חור שחור.
 
הכול ברור, הכול שריר, ובכל זאת מדובר בסרט הכי אוברייטד שראיתי מזה זמן. מעוז שכח מרכיב בסיסי חשוב - שבסופו של דבר סרטים מיוצרים בשביל קהל. לא רק בשביל שילמדו עליהם בקורסים לקולנוע, לא למען פלפולי המבקרים, אלא כדי שאנשים ידברו עליהם בדרך הביתה.

הסרט ממעט במילים, אבל באחת הסצנות היותר מילוליות מספר יונתן לחבריו בבסיס כיצד מכר אביו ספר תורה עתיק שעבר במשפחה, בתמורה לחוברת אירוטית. כשצפיתי בה חשבתי לעצמי כמה אירוני שספר תורה מתבזה לי מול המסך ימים ספורים לפני שאנחנו עומדים לחגוג את שמחת קבלתו.

ואולי זה הסיפור הישראלי האמיתי. מהצד האחד ניצבים אנשי המסורת עם ספר התורה בידם, מתוסכלים מהעובדה שיש כל כך הרבה אנשים שבזים לו ולא יודעים איך ללמוד אותו באמת. ומהצד השני ניצבים אמנים כשמוליק מעוז, שלא מבינים מדוע יצירתם העילאית מופשטת ומרודדת על ידי ההמון. אלו ואלו טועים. משום שכמו שהתורה היא תורת חיים שמיועדת לחכמים ולעמי הארץ כאחד, גם אמנות שעוסקת בחיים צריכה להיות להיות רב־ רובדית ושהפשט יעמוד בפני עצמו גם ללא הדרש. מעוז לא יצר סרט לקהל - הוא יצר סרט למבקרים, ובמובן הזה - יצירתו לא יותר מעניינת משיעור גמרא מתפלפל בפינת כולל חשוכה מצדו של רב עם המון הבנה בז'אנר, ומעט מאוד קשב לתלמידיו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רחלי מלק-בודה

כתבת בכירה ובעלת טור במקור ראשון

לכל הטורים של רחלי מלק-בודה